1. 24 שעות ביום הולדת שלי הייתי על ענן. אמיתי. הייתי מוקפת בחברים, בקהילה, בצחוק ובכיף. היינו בסיור בספרייה הלאומית בירושלים ומשם באנו אלינו הביתה והיה פשוט, כיף צלול, בלי מתח, בלי סייגים, פשוט רגע טהור כזה של אהבה של אנשים שפוגשים אנשים ומוזיקה. ל-24 שעות לא הייתי בחרדה או אימה. ושוב גיליתי שהקִרבה בין אנשים זה הדבר שעושה לי הכי טוב.
יום ההולדת הענני הופר כמובן עם הסרטון של עידן אלכסנדר מהשבי. מדהים בעיניי שמעיזים למסגר את זה כ"טרור פסיכולוגי", ולא מדברים על זה שהממשלה הזו עדיין בשלטון, שנה וחודשיים אחרי האסון הנורא. אנחנו חיים עם ממשלה שנירמלה כאוס, בלגן ושחיתות, ועכשיו זו המציאות. יש מציאות של יום הולדת ויש את המציאות הזאת.
2. והמציאות מוזרה, בגלל שהיא כל כך מופרכת ובלתי נתפסת שיש לנו איזו הרגשה שזה לא יכול להיות, עד כדי סירוב להאמין למציאות הזו. אבל כן, הם מעל 422 ימים בעזה, זו מציאות. ולא רק שכלום לא עורר אותנו, אנחנו כמו חולים על תרופות, שמרוב שרוצים לשכך את הכאב מסכימים לא להיות בפוקוס על מה שקורה.
אני אומרת לעצמי שחבל על הכאב, אבל אנחנו מסכימים להכאיב לעצמנו כל הזמן בשביל דברים (חצי מהנעליים שלי מכאיבות). שלא לדבר על דברים שאנחנו מסוגלים לכאוב בשביל להגשים רצונות שלנו. יש חיילים שנמצאים בכאבים גופניים כל הזמן מהפציעות שלהם. והורים בייסורי נפש אחרי שאיבדו את היקר להם מכל. כל יום משתחררים פצועים, אנחנו רואים אותם מסביבנו ברחוב, להם אין פריווילגיה לברוח מהכאב.
האם באמת יש לנו זכות לא לראות חדשות כי זה כואב? זה לא המינימום — לא לעצום עיניים?
3. היה לי כיף שלא היה כואב ביום הולדת. היה רגוע, בלי טלפון, בלי להתעסק בכלום שלא קשור לכלום. חייכתי כל כך הרבה שהלחיים שלי כאבו כמו אחרי אימון מוזר שמפעיל שרירים שלא זכרתי אותם. הפיתוי להתנתק הוא אדיר. הוא מרומם נפש, עד כי נדמה שאנחנו "חייבים לעצמנו לשמור על נפשנו" וכל מיני דברים שהם בחלקם נכונים.
הניתוק לא ישנה את המציאות, לא יקל עליה בטווח הארוך ובטוח רק יחמיר אותה. לפני שנה ביום הולדת שלי הפסקת האש נפלה ועסקת החטופים קרסה. משאלתי היא – תחזירו אותם הביתה עכשיו. די, כבר אי-אפשר לשאת את הכאב הזה.
