מקום שמור // יעל ואן דר ואודן } תרגום: שרון פרמינגר } ידיעות אחרונות } 261 עמ'
יעל ואן דר ואודן היא סופרת הולנדית שנולדה וגדלה ברמת-גן לאם ישראלית ולאב הולנדי, ובגיל 10 עקרה עם משפחתה להולנד. שפת האם שלה עברית ושפת האב שלה הולנדית, ואת ספר הביכורים שלה, המופיע כעת בעברית, כתבה במקור באנגלית — השפה ש"גישרה" בילדותה בין שפת האם לשפת האב.
הרומן 'מקום שמור' מפגיש בין שתי נשים בהולנד של 1961. האחת היא איזבל, שמאז מות אמהּ חיה לבדה בבית המשפחה בכפר. היא נמנעת מקשרים חברתיים. עולמה מסתובב סביב הבית, טיפוחו, שימורו ושמירה עליו. היא אובססיבית לסדר ולניקיון, היא חושדת שהעוזרת גונבת ממנה כלי אוכל, ואף מפתחת במהלך הסיפור ריטואל של ספירת כפיות. אל תוך ההוויה המסוגרת הזאת נכנסת אווה, החברה התורנית של אחיה רודף הנשים של איזבל, לואי, שדורש מאיזבל לארחהּ בבית המשפחה למשך חודש. אווה היא מין תמונת תשליל של איזבל: היא כמהה לתקשורת אנושית, מבולגנת, נוגעת בכל דבר, מחליפה בין יום ללילה. אין זה מפליא אם כן שאיזבל מקבלת את פניה של אווה בסלידה ובעוינות, ועוקבת באובססיביות אחרי הליכותיה פורעות הסדר — אובססיביות חשדנית, שבמהרה נהפכת לתשוקה אובססיבית ולסיפור אהבה, עד המשבר. חלקו האחרון של הרומן מסמן נקודת מפנה מפתיעה הממקמת-מחדש את המפגש הכמו-אקראי בין שתי הנשים בהקשר אישי-היסטורי, שנוגע ליחס ההולנדים ליהדות הולנד בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה.
איזבל ואווה שתיהן דמויות זרות לָעולם. לאיזבל יש "הרבה" עבר. היא שקועה במחשבות אובססיביות על טראומות ילדותה ועל יחסי הכוח במשפחת המוצא שלה, דבר שאינו משאיר לה מקום לפיתוח קשרים חברתיים בוגרים בהווה. הזרות של אווה היא כמו הפוכה: היא לכאורה אישה ללא עבר וללא בית, שצנחה ליקום של איזבל משומקום. איזבל, שמנקודת מבטה מסופר רוב הסיפור, חושבת שהיא מכירה היטב את עצמה, שעולמה שמור ומוגן ושהבית הוא מהות יציבה שבתוכה היא תשכון לעולם (אף שהבית הובטח כירושה לאחיה). אבל שבר חרסינה שהיא מוצאת בגינה מאותת לה שיש אולי סדק בידע שלה על עצמה, על ביתה ועל עולמה, אולי שכבת עבר נוספת שטרם נחשפה. סדק נוסף בחומת הוודאות שלה נרמז בהתעקשותה של אווה להשתכן דווקא בחדר היקר לאיזבל במיוחד, החדר השמור מכל משמר, חדרהּ ההיסטורי של אמהּ של איזבל. איזבל מתנגדת, אבל לא מספיק (השאלה למה?), ואווה "משתלטת" על החדר וזורעת בו אי-סדר.
המחברת, יעל ואן דר ואודן, שוזרת ביד אמונה את הסדקים האלה בתפיסת העצמי המוגן של איזבל. שבר החרסינה מופיע מיד בפתח הסיפור, כשהקוראת עוד לא יודעת שהכמעט-חפץ הזה אינו דבר מינורי או אנקדוטי (לשם יופיו של התיאור למשל) אלא אחד המפתחות לפתרון העלילה. הפתיחה המינורית-לכאורה הזאת היא גאונית ממש. גם ההשתלטות של אווה על החדר השמור ביותר בבית אינה אקראית או תמימה. הסדקים הקטנים האלה, בסיפור שאיזבל מספרת לעצמה על עצמה, מתרחבים לאחת השאלות המרכזיות של הרומן: מה זה בית? האם החפצים הם שעושים את המבנה לבית? ואולי הזיכרונות הקשורים לחפצים של הדָרים בו? מה אם יש שכבות של זיכרונות, וכל שכבה שייכת לדיירים אחרים? האם למישהו יש קדימוּת, נניח הדייר האחרון על פני הראשון או להפך? ואולי יש להתמקד בתשוקה לבית ולא בבית עצמו?
התשובה שהרומן נותן לסוגיה זו מורכבת. היא כוללת כמובן גם אנשים ויחסי אנוש, וגם חפצים, וגם זיכרונות של אנשים הגלומים בחפצים (כל אלה במיוחד, כמובן, בבית שיש לו היסטוריה). אבל דומה שהרומן אומר, בסופו של דבר, שתחושת בית בעולם מושגת עם זולת משמעותי – ורצוי בהווה. הרומן אף מחבר בחוכמה בין התשוקה לבית לבין התשוקה האֵרוטית: איזבל מגלה את המסתתר מתחת לשכבות הבית המטאפוריות תוך כדי כך שהיא מתוודעת, בפעם הראשונה בחייה, לתשוקה המינית שהדחיקה, ובפרט לתשוקה לאישה, לאווה.
הרומן משלב יפה בין מותחן פסיכולוגי, עם קצת ארומה של סיפור רפאים, לבין סיפור ארוטי קווירי ולבין סיפור היסטורי (אבל אין זה רומן היסטורי, הוא אינו משחזר תקופה). הכתיבה של ואן דר ואודן מדויקת והדוקה, הנרטיב זורם ומושך לקריאה, הסצֵנות והדיאלוגים כתובים היטב. בחלק האחרון של הרומן מופיעה גם כתיבה יומנית, מקוטעת מטבעה, שממחישה צורנית את המפנה העלילתי. זה הישג ספרותי מרשים, ואין זה מקרה ש'מקום שמור' הופיע ברשימה הקצרה של פרס הבּוּקר הבריטי. אני מצפה כבר לספר הבא של ואן דר ואודן. •
הכתיבה של ואן דר ואודן מדויקת והדוקה, הנרטיב זורם ומושך לקריאה, הסצֵנות והדיאלוגים כתובים היטב
