שאנן סטריט וחבריו ללהקת הדג נחש מעולם לא חששו להביע את דעתם על הנעשה בישראל, גם באמצעות שירי מחאה וגם באמירות ברורות ולא מתנצלות. סטריט גם עוסק בפעילות חברתית כמו הקמת מיזם ההופעות "פסטיבל בשקל". עכשיו הוא מודאג מהאפשרות שתאגיד השידור הציבורי ייסגר – מהלך שכבר אושר בכנסת בקריאה טרומית.
"אני מדבר מהפן הערכי", הוא אומר. "אנחנו דמוקרטיה, ואנחנו חייבים שיהיה כאן חופש דיבור. ואם יש חופש דיבור, אז צריך ערוץ שלא כפוף לשיקולי רייטינג ולא לשיקולים פוליטיים, אלא קשוב רק לאזרחים. יש אמנות שפועלת תחת שיקולי רייטינג, וזה בסדר, אבל חייבת להיות גם אמנות שמאתגרת את השיח ואת המיינסטרים, אמנות חופשייה משיקולים פוליטיים וכלכליים. אם כבר לעשות שינויים בתאגיד, הייתי לוקח אותו עוד יותר לכיוון הקולות של הפריפריה, לא לבעלי ההון".
יגידו לך שזו לא סגירה, רק הפרטה.
"אם התאגיד הציבורי יהיה פרטי, זה אומר שלוקחים עוד גוף תקשורת מרכזי בישראל ומכפיפים אותו לרצונם של בעלי ההון, שהיום יכולים להיות איתי, ומחר נגדי. התאגיד חייב להמשיך להיות בלתי תלוי ולהישאר בידי הציבור, שמורכב מכל סוגי האנשים, כולל אלה שלא יקבלו ביטוי בגוף שידור אחר. כשכל מוקדי התקשורת נמצאים בידי סקטור מסוים, זה איום על החופש".
דיקטטורה?
"צריך להיזהר עם המילה הזו, אבל לפעמים אני מרגיש שזה הכיוון שהולכים אליו. האינטרס שיהיה גוף תקשורת שמשמיע את קול האזרחים צריך להיות משותף לכל אזרחי המדינה, לא משנה מה הם מצביעים".
יש גם את הפן שנוגע אליך, של פגיעה במוזיקה הישראלית. סגירת התאגיד תוביל לסגירת כאן גימל.
"זה לא רק מוזיקה ישראלית. ענפים שלמים בתרבות ייכחדו בלי סיוע ממשלתי. לא יהיו קולנוע, תיאטרון, ג'אז, מוזיקה קלאסית, סרטים דוקומנטריים. דווקא ראפ יהיה, כך שאני לא מדבר בשביל עצמי. אני לא צריך את הממשלה בשביל לעשות ראפ – רק חדר חזרות ומועדון הופעות. אני מדבר כאזרח שחרד לדמות החברה שלנו. הייתי מדבר כך גם אם הייתי חייט באור-יהודה ולא זמר בדג נחש".
