בכל פעם יש איזו קבוצת להיט אחרת בליגה ג'. כזו שקיבצה כוכבי עבר במשקל קל עד בינוני ובאה עם החלומות הרטובים שלה מהכי למטה. אין דבר ספורטיבי מזה.
ובאמת, ההתחלה נראית מבטיחה. התחלות הן בדרך כלל דבר מבטיח. מתגבש תקציב נכבד ראשוני, ראש העירייה שש לסייע לשם קידום הספורט, אוהדים מתקבצים, היציע מתמלא בשירים חדשים. את ליגה ג' היא תפרק בלי בעיה. אולי גם את ליגה ב'. בין לבין יש מצב שתיפול לה איזו מפורסמת בגביע. רק שאז ככל שצומחים, ומטפסים, ורכש ותקציבים, באים האתגרים. והאתגרים יכולים להיות חתיכת מדרון כל הדרך חזרה.
עירוני אשקלון של השנה היא יופי של התחלה חדשה. עם עידן שריקי, בן בוטבול וישראל ראש, תותחים בקנה מידה של מומחי טריוויה מחוז דרום. לליגה ג' זה מעל ומעבר. כל משחק שישיות, שביעיות. לא מטאפורה. ובלי לספוג בינתיים אפילו אחד. והדובדבן: משחק גביע, סיבוב ח', נגד מכבי חיפה בסמי עופר. עירוני אשקלון היא לא סתם חלום. היא ניסיון לתקן את העבר, להתחיל נקי, בתמיכת העירייה, במה שנכשלה הקודמת. הקודמת הייתה הפועל אשקלון. ב-2017/8 היא עוד הייתה בליגת העל. אפילו הוציאה 2:2 ממכבי ת"א. ואז באה התרסקות מפוארת. צלילה עד ליגה ב' ואז פירוק.
כשקבוצות דועכות זה לא נראה טוב. זה מכאיב בעיניים. לתאר לכם? נגיד מכבי קריית-גת. 2019, ליגה א' דרום, אני ועוד אוהדים עומדים מחוץ לאצטדיון בקריית-גת. נרגשים. מצפים. אבל הקבוצה לא מצליחה לגייס אפילו קומץ מאבטחים כדי לפתוח אצטדיון. עד כדי כך.
או סקציה נס-ציונה. עד לפני שנתיים ליגת על. היום מקום אחרון בליגה ב' דרום. ובין לבין התנהלות שיכולה לגרום אפילו לדולפין ששערותיו יסמרו. אצטדיון מדהים, מתקן שהוא אולי הנכס הגדול ביותר של העיר, עם קבוצה ברצפת הכדורגל הישראלי. אבל חלילה, עירוני אשקלון, לא בא לבאס. ההתחלות הן תמיד מרגשות. במיוחד כשהגביע, מפעל החלומות, קובע שנוסעים לסמי עופר. יאלללה אשקלונייה.
