השירים החדשים של נועם קלינשטיין מוכיחים שהרושם החיובי שהותיר אלבום הבכורה שלה מ-2022 לא היה מקרי: מדובר ביוצרת מוכשרת, שהתברגה היטב במשבצת הפופולרית תמיד בכל העולם של אישה צעירה ובוגרת לגילה, שמניחה לב שותת רגשות על השולחן ומשתדלת לעטוף אותו בכל פעם בתבלין אחר מהמזווה העשיר של הפופ. במקרה של "פאניקה", למשל, קשה שלא לזהות גם את החותם הגנטי: בתחילת השיר קלינשטיין נשמעת כמו אמא ריטה בתקופת "חמצן", ואילו מהפזמון ניכר שאבא רמי היה שותף בהלחנה, עם גרוב של סוף הסבנטיז ולהקות כמו Chic.
למעשה, אם יש היבט מבאס אחד ב"אני הנעורים" – קולקציה של שישה שירים, בהם "אירוניה" המוצלח והמצליח – הוא נוגע לסעיף המקוריות. אמנם, 2024 לא תיזכר בעולם כשנה של פריצות דרך מוזיקליות, אבל כפי שקלינשטיין מייצגת את עצמה מצוין בכתיבת הטקסטים, כך ניתן לייחל שהלחנים והעיבודים לא יהדהדו במובהק יצירות קודמות, ועוד כאלה שנחרתו בזיכרון. הפתיח של "לילה בלילה", לדוגמה, נשמע כמו מחווה אוהבת מדי לסטינג ול-Somebody That I Used to Know של גוטייה. רוחו של סטינג מרחפת גם בפתיחת השיר שנושא את שם האלבום, עם מהלך שנשמע כמו Shape of My Heart.
עם זאת, החיוניות של קלינשטיין מנצחת את המהמורות הללו, במיוחד כשהיא מיישירה מבט למושאי הכתיבה שלה ומטיחה בהם אמת חדה וכואבת. לדוגמה, "אני הנעורים/ יש בי את כל מה שאין לך" היא שורה שהאדם שיודע שהדברים נכתבו עליו (והם תמיד יודעים) בוודאי ירגיש את הדקירה לעוד הרבה זמן. גם "לצעוק זה קשה לי/ לשתוק עוד יותר" (מהשיר "די") זאת אבחנה יפה על הקו הדק שבין יצירתיות לנרקיסיזם.
קלינשטיין, כמו הרבה מוזיקאיות ומוזיקאים אינטליגנטים בתחילת שנות ה-20, מתמודדת עם ניגודיות מובנית: מצד אחד אישיות בתהליך עיצוב, ומצד שני הדרישה להשמיע קול מגובש וייחודי. היא עוברת את המבחן, הרבה בזכות הכנות, הקסם האישי והיעדר המנייריזם (בת למשפחת קלינשטיין, מי היה מאמין). בשלב הבא נדמה שעבור אישיות שאפתנית ומלאת פוטנציאל כמוה, להיות "הנעורים" לא יספיק
