מנהריה / בסוף ההופעה בהיכל התרבות, בין אלה שחיכו לעשות איתי תמונה ביציאה, הייתה אישה חביבה ונוגעת ללב שאמרה לי "באנו במיוחד להופעה שלך מנהריה". וזה אכן נגע ללב, כאילו אמרה בעצם באנו מאזור המלחמה, אז הצטלמנו כמובן.
"עולים צפונה?" הייתי שואל על בטוח את אלעדיק חברי לו היה חי, והיינו שמים שיר של פאר טסי בדרך, נכנסים לאזורים המופגזים במרגליות, אביבים, רמות נפתלי או מטולה, ומנסים לדמיין איזה חיים חדשים צפויים פה, אם הפסקת האש המעורערת תישמר. ועוד משהו שקשה לא לחשוב עליו. איך המפונים הטראומטיים שבתיהם נהרסו יחזרו וישקמו את חייהם מחדש, כי ידוע שאנשים נוטים לסלוח ולשכוח, עד כדי כך כוחם ועוצמתם של החיים.
תזכורת מלחמה ברדיו / נכנס לרכב. פותח רדיופון. ואז מרעים קולו של הקריין שהוקלט כבר לפני שנה וכמה חודשים שאומר "ישראל במלחמה". ואני שואל את עצמי האם עדיין צריך שיזכירו לנו את זה כל יום כמה פעמים, כדי שחלילה לפתע לא "נרקוד נשכח" מרוב אושר מדומה?
לא בייבי, אנחנו לא שוכחים שעדיין נלחמים ושכולנו, מי יותר ומי פחות, עדיין מלקקים את פצעינו. עובדה שבהיכל התרבות בשישי שעבר בהופעה שלנו ישב אדיר מילר, מגדולי הקומדיאנטים בארץ, כצופה שווה בין שווים ובוכים.
כי כלום לא היה מצחיק בהיכל כששרתי את "מלך העולם", וכולנו בכינו לזכר. גם החטוף אלמוג מאיר ג'אן היה בהופעה, ובעיקר איתי רג'יניאנו, הקצין מגבעתי שנפצע קשה ברפיח ושרק עכשיו, אחרי ארבעה חודשים של שתיקה, שב אליו דיבורו. איתי גבר-גבר שרצה שאשיר במיוחד לחברתו הנאמנה רוני שהייתה לצידו כל זמן הפציעה את "אהבתיה". וכל הזמן נישק אותה ועינינו מלאו דמעות.
לחיות בהפוכה / "אתה רואה חורבה בגליל ואתה מבין כמה עלובים הארמונות באירופה", כתב המשורר המופלא יואל הופמן, והוסיף: "השכינה בגליל גלויה כמו פת לחם, כל אדם שם מנגן חליל". איזה יופי של תיאור למקום שספג הכי הרבה הפגזות במלחמה.
ועוד הוסיף יואל המשורר שלנו: "האם יש עוד מקום בעולם, שבו נופל חולה אפילפסיה על הקרקע, ומיד נשלחות אל גרונו 30 ידיים למשוך את הלשון החוצה?" ויואל התכוון שכל ישראל תמיד היו ערבים זה לזה. והנה עכשיו, יותר משנה אחרי תחילת המלחמה, האם אנחנו חוזרים להיות מה שהיינו עד השביעי, כשהכל אז כמעט התרסק עלינו? הייתכן שאנחנו חיים שוב בהפוכה? בפייקיות? ברמאות פנימית? בהיבריס מחודש?
ובהפוכה הזו האם הגיוני שנגיד שאנחנו מדרימים לגליל ומצפינים לאילת, עד כדי כך נשתגע?
"אתה לא ברור", אמר לי מישהו.
"כי כלום עדיין לא ברור בימים אלה", עניתי וסיפרתי לו שהשבוע אנחנו באמת מצפינים בהפוכה להופעה באילת.
ואיפה ההופעה ספציפית? שאל.
"בחוות הגמלים".
"ויהיו גמלים בהופעה?" שאל ברצינות.
"אולי. ואולי גם זה פייק נאם", עניתי.
הגיוניות / החטוף הצנוע אלמוג מאיר ג'אן ששוחרר בידי כוחות צה"ל והשב"כ (כן-כן, הם) הגיע להופעה בהיכל התרבות ונראה נבוך מקבלת הפנים החמה של הקהל שהעידה כמה כולם רוצים שהחטופים ישובו כבר הביתה. הבטתי בו מהבמה ולרגע נזכרתי ברגע השחרור שבו קפץ עם החבר שלו החטוף בבהלה כשהכוחות נכנסו לחלץ אותם.
אז מה עובר עליך, נער חטוף? איך אתה חי מאז? האם משהו עוד הגיוני לך בחיים האלה? חשבתי וסימנתי לו לעלות לבמה. אבל הוא סירב. אני חושב שטעיתי, זה לא היה רעיון גאוני והגיוני.
אז מה כן הגיוני כרגע, מלבד הבקשה והתפילה שהקריין ייכנס לבוטקה ויגיד: "ישראל כבר לא במלחמה". ושפצועים כמו איתי רג'יניאנו האמיץ ישתקמו, ושנחקור מה קרה לנו ונפנים משפטים שאנחנו אומרים המון וכבר פחות מתכוונים אליהם, למשל: "מכבד את דעתך גם אם היא שונה ממני". ושרק שוב ושוב נשאל שאלות מטופשות כמו: מתי עולה האור הראשון (שש וחצי) ומתי מחשיך (ארבע וחצי) ונגיד ביחד "וואו, כמה מוקדם".
אלי כהן שלנו / אתה יודע, סיפר לי חבר (שמעורב בכל דבר, חשוב וחשוב פחות), שמלאו מאה שנה להולדת המרגל הכי גדול שהיה לנו, אלי כהן. ונזכרתי ביום תלייתו של אלי היקר והנערץ עלינו בדמשק. ואיך כנערים הבטנו בתמונה של אלי ז”ל בכיכר והיינו מזועזעים מהרשעות הסורית שהשבוע החלה לחטוף מהמורדים.
ובמעבר חד, אלטון ג'ון המופלא, מיסטר "רוקטמן", הודיע השבוע שהתעוור. ממש כמו סבא שלי גבריאל. "אתה הולך לך מפה לשם ומשם לפה, ופתאום עוצר ולא רואה ולא מאמין כשרכב כמעט עולה עליך", היה מתאר את מצבו סבי העיוור, כשהובלתי אותו כילד בזהירות ברחובות העיר תל-אביב של אז. האם אלטון ג’ון יוכל לנגן ולשיר? פסנתרנים גדולים כמוהו לא צריכים לראות את הקלידים. ומיסטר יור סונג ודניאל כשירצה ינגן לנו שוב את הבלדות המופלאות שלו. כמו שזכיתי לשמוע בעצמי אי שם בלונדון בשנות ה-70, באולפן ההקלטות ברחוב אוקספורד.
כמו בכדורגל / שמעת, אמר לי החבר שלי שמעורב בכל, שהאוניברסיטה העברית רצתה להעניק תואר ד”ר למישהו מכובד. והתחרטה כי “הסנאט” שלה לא אישר את התואר. אלה המלחמות שלך עכשיו? שאלתי. זה הרי בערך כמו האנלוגיה על כדורגל, כפי שתיאר אותה בסרקזם פרנץ מולנר שכתב את הספר “מחנַיִם”.
נו, ספר לי אותה, ביקש. כמעט התחנן. וכי היתה לי ברירה?
22 שחקנים רצים על מגרש. אם הם רוצים את הכדור אז למה הם בועטים בו, ואם הם לא רוצים אז למה הם רצים אחריו? ובהקבלה - אם באמת רציתם לתת תואר ד”ר, אז יאללה תנו. אבל אם לא אז בשביל מה העליתם את זה וביטלתם?
חברי המעורב נהנה מהסיפור ואמר “אם ככה, בוא נעבור באמת לכדורגל. ראית את המאמן פפ גווארדיולה שרוט מרוב ייאוש בפנים ובראש אחרי המשחק בו הפסידה מנצ’סטר? גם גווארדיולה (גלדיולה) נשברת לפעמים”.
משמעות / ביום שישי האחרון בארוחת הערב, הפנה אייל את תשומת ליבי לזה שבצד התמונה בטלוויזיה כבר לא היו פתאום שמות יישובים מופגזים. ואז אייל הפתיע כשאמר לי בכנות: "מהאזעקות ושמות היישובים שלא הכרתי, פיתחתי את המיומנות שלי במשחק ארץ, עיר, יישוב".
וכך ישבנו ואכלנו כולנו יחד. אולי אפילו חשבנו שהחיים כבר חזרו לנורמליות. עובדה ששלוש העוגות שהיו על השולחן נחטפו ונאכלו.
אבל כשהבטתי בפנים של כולם שמתי לב שחוט של עצבים ועצב נמשך עליהם עדיין. כי ברור למה. שלוש יולדות מתו בלידה, עוברים הוחלפו, הפסקת האש הייתה ארעית, המשימה לא הושלמה והחטופים לא חזרו. וכולם דיברו עם כולם ועירבבו את הארץ המיוחדת במינה הזאת.
ואז בלילה חלמתי איך אלעדיק ואני מגיעים למפל התנור, מביטים בו וחשים שהשכינה מרחפת מעליו.
לא, לא השכֵינה ממול. השכִינה, משמע המקום שבו שוכן האל, זה שמרחף מעלינו ונותן לכל מה שאנחנו עוברים משמעות שאיש עדיין לא לגמרי מבין אותה.
