לפני 35 שנה, בנובמבר-דצמבר 1989, נפלה חומת הגבול שהפרידה עשרות שנים בין שני חלקי העיר ברלין ובין שני חלקי גרמניה – המזרחי המשועבד למשטר דיכוי קומוניסטי, והמערבי החופשי, הליברלי, הדמוקרטי.
במחשבה שנייה, המילה "הפרידה" לא מתאימה למקרה זה: הרודן סטלין הורה לחסום את המעבר משטחה המזרחי של גרמניה לשטחה המערבי כבר ב-1952, כדי למנוע את נדידת העמים אל החופש. יורשיו בקרמלין השלימו את הסגר כשהתחילו לבנות ב-1961 גדר דומה גם בלב ברלין המחולקת. עם השנים הפכה החומה הברלינאית – באורך של 140 קילומטרים - לסמל האימתני והשנוא של מסך הברזל. 140 גרמנים נהרגו בניסיון נואש לחצות אותה ולברוח מערבה.
יממה לפני קריסת הקומוניזם בגרמניה כתבתי ב"ידיעות אחרונות" קטע פרשנות קצר "מחר תיפול החומה". זו לא הייתה נבואה, זו הייתה מסקנה מתבקשת מהמחאה ההמונית נגד המשטר, שהתפשטה אז כאש חיה בכל רחבי הגוש הסובייטי. לא היה צריך להיות עתידן מדופלם כדי לראות שהגוש מתפורר וקורס. צריך היה רק להשתחרר מהקונספציה שלפיה אין כוח בעולם שיוכל לסלק את מסך הברזל. לעמים שמרדו היה כוח כזה.
בספרו החדש של פרופסור יובל נח הררי "נקסוס" (הוצאת כנרת, זמורה, דביר) קראתי לכן בתימהון את הפסקה הבאה: "כשם שבמאה ה-20 הפריד מסך הברזל את המעצמות היריבות במלחמה הקרה, כך במאה ה-21 מסך הסיליקון – שעשוי שבבי סיליקון וקודים של מחשב במקום תיל דוקרני – עלול לפצל בין מעצמות יריבות בעימות גלובלי חדש".
את המשפט הזה יכול היה לכתוב רק מי שלא חי מימיו בצל אותו "מסך ברזל" שנועד למנוע מהחיים מאחוריו גישה למרחבים שבהם יכול האדם לנשום, לחשוב, לדבר ולבחור בחופשיות. ולחיות לאין שיעור טוב יותר.
ההיסטוריונים הפוסט-מודרניים, שפרופ' הררי בהחלט לא נמנה עליהם, מתייחסים לדיקטטורה סובייטית ולדמוקרטיה מערבית כאל שני משטרים יריבים לגיטימיים שחילקו ביניהם את אזורי ההשפעה באירופה באמצעות מסך ברזל/חומת ברלין. ה"הפרדה" אף זכתה לכינוי החיבה "דו-קיום בשלום". זו הייתה טעות היסטורית איומה שהובילה את המערב להשלמה עם הרודנות בגוש הסובייטי גם כשזו השתמשה במנגנוני הדיכוי הכי אכזריים.
כשנה לאחר איחוד אזרחי של שתי הגרמניות הוחל גם באיחודן המעשי, מדיני וכלכלי. רק אז התגלה המשק היצרני המזרח-גרמני כחסר כל תועלת. על אזרחי גרמניה המערבית הוטל "מס סולידריות" למימון השיקום הכלכלי של המחוזות המזרחיים. כה עמוקים היו ההבדלים שהאיחוד המלא לא הושלם עד היום.
הפלירט הממושך של חלקים מדעת הקהל המערבית עם הקומוניזם, שמצא ביטוי בהתפעלות השמאל האירופי מהמהפכה התרבותית בסין (50 מיליון קורבנות); מרצח עם של תנועת קמר רוז' בקמבודיה (2 מיליון קורבנות); וממחתרות אדומות בגרמניה ובאיטליה, הוליד דורות של אנשים שרוחם עדיין שבויה באוטופיות מהפכניות מופרכות, בהאדרה חסרת מעצורים של "מאבקים אנטי-קולוניאליסטיים", ובהערצה של אלימות וטרור, כולל באחרונה של חמאס וחיזבאללה.
באין צל של דמיון בין מסך הברזל הסובייטי המקולל לבין "מסך הסיליקון" המשמש את פרופ' הררי כמשל וסמל לפיצול שהבינה המלאכותית עלולה לחולל על הגלובוס, ובמלאת 35 שנה להרמת המסך ההוא ונפילת החומה ההיא, אני מרשה לעצמי להמליץ לו לוותר על ההשוואה.
