"זה מה שנשאר לי מהתפקיד", מספר דויד ריבייב (22), כשהוא אוחז במצלמת סוני שליוותה אותו לאורך השירות הצבאי כמתעד מבצעי ביחידת דובר צה"ל. גם כשבוחנים אותה מקרוב, קשה להאמין שהיא הייתה איתו כשנפצע קשה בלחימה ברצועה. מלבד שריטות בודדות על העדשה, אין כל סימן לפגיעת ה-RGP שהובילה אותו לשיקום של שמונה חודשים ולכריתת רגלו הימנית.
הפעם הראשונה שבה פגשנו את דויד הייתה בחודש פברואר, כחודשיים בלבד אחרי שנפצע. דיברנו כשהוא שוכב בחדר האשפוז בשיבא, מספר על מעיין מולא, מפקד הכוח מחיל ההנדסה שנפצע לצידו בתקרית, על החברים הטובים מיחידת התיעוד המבצעי שפוקדים את מיטתו מדי שישי, ועשו כן גם לפני שחזר להכרה ועל המצלמה שלו שמחכה ביחידה. הוא סירב אז להתחייב מתי ייגמר השיקום - "יש לי עוד זמן". היום אנחנו נפגשים שוב, הפעם עם פרוטזה, ועם המצלמה בידו. צפו בסרטונים שצילם במהלך שירותו לפני הפציעה:
סרטונים דרמטיים שצילם דויד לפני שנפצע
(צילום:דויד ריבייב)
דויד נולד באוזבקיסטן ועלה ארצה בגיל ארבע עם אמו ואחיו. הוא לא למד צילום לפני שהתגייס, אבל הייתה לו זיקה לעולם המשחק מול מצלמה. השילוב בין ההעדפות האישית שמילא והפרופיל הקרבי, הובילו אותו להשתבץ בפלגת התיעוד המבצעי של דובר צה"ל. במשך ארבעה חודשים עבר את מסלול הכשרת הלוחם לצידם של חמש מתעדות ו-12 מתעדים, בסיומם המשיכו לארבעה חודשים בקורס דוברות וצילום: "נחשפתי לתפקיד והתאהבתי".
בין הגיוס בנובמבר 2021 לפרוץ המלחמה, דויד תיעד רגעים בלתי נשכחים - משיט מחוץ לגבולות הארץ ועד לפעילויות מבצעיות עם לוחמים ביו"ש. את כולם הוא זוכר היטב, ושומר מכל משמר את הצילומים משם. את חלקם ייתכן שגם ראיתם, כשהתפרסמו בכלי התקשורת השונים.
7 צפייה בגלריה
"אתה מנסה לקום ולא מצליח". דויד ריבייב בעת אשפוזו בבית החולים מתאר את רגעי פציעתו
(צילום: יריב כץ)
ואז, בשנה האחרונה לשירות שלו - הגיעה השבת השחורה. עד תחילת התמרון הקרקעי, דויד תיעד את הכוחות הלוחמים בעוטף: "היו שם זוועות", נזכר. "התרשמתי מהלוחמים המורעלים לצידי, חדורי מטרה עם דריכות תמידית. זה הוקרן אליי, סחף אותי איתם".
דויד משחזר את רגעי הפציעה: "באותו הרגע אתה לא קולט שום דבר. שנייה אחת אתה רץ ובשנייה אחריה אתה מנסה לקום ולא מצליח. לא הרגשתי את הרגליים בשום צורה, היה לי חם בגוף. תוך כדי חילופי ירי, כשאני שוכב חשוף לגמרי בשטח פתוח, נשאר לי לקוות לטוב, שהכוח יטפל בי ושהמחבל לא יעשה וידוא הריגה"
ב-12 בדצמבר, כשהם בדרכם להריסת בניין – ספג הכוח פגיעת RPG. "באותו הרגע אתה לא קולט שום דבר. שנייה אחת אתה רץ ובשנייה אחריה אתה מנסה לקום ולא מצליח. לא הרגשתי את הרגליים בשום צורה, היה לי חם בגוף. תוך כדי חילופי ירי, כשאני שוכב חשוף לגמרי בשטח פתוח, נשאר לי לקוות לטוב, שהכוח יטפל בי ושהמחבל לא יעשה וידוא הריגה".
בתקרית, נהרג סמ”ר אוריה יעקב ז"ל וארבעה חיילים נוספים נפצעו, בהם דויד שפונה לבית החולים באורח הכי קשה: "הכרחתי את עצמי לשמור על הכרה, ידעתי שברגע שאעצום עיניים – זה נגמר. רק כשהגעתי לבית החולים, הגוף שלי שחרר". אחרי שלושה שבועות שבהם היה מורדם ומונשם, במהלכם נכרתה רגלו הימנית, הוא התעורר: "לא קלטתי כלום, ההורים שלי בישרו לי שעברתי קטיעה. עד היום אני יכול להרגיש את הרגל, מתמודד עם כאבי פנטום. מין תחושה שהיא עוד שם".
"הכרחתי את עצמי לשמור על הכרה, ידעתי שברגע שאעצום עיניים – זה נגמר. רק כשהגעתי לבית החולים, הגוף שלי שחרר. לא קלטתי כלום, ההורים שלי בישרו לי שעברתי קטיעה. עד היום אני יכול להרגיש את הרגל, מתמודד עם כאבי פנטום. מין תחושה שהיא עוד שם"
רגע הפציעה של דויד תועד במצלמת הגו-פרו שהייתה על הקסדה: "לא לכל סיפור פציעה יש כזה תיעוד, זו המחשה עוצמתית. אחרי הצפייה קיבלתי ודאות, המקרה היה בדיוק כמו שזכרתי אותו, לא דמיינתי".
בחודש מאי, אחרי חודשי שיקום רבים, דויד קיבל את הפרותזה שהותאמה עבורו - וכבר באותו הרגע לא התאפק ועשה את הצעד הראשון: "לא עברה לי המחשבה שאצטרך 'ללמוד שוב ללכת', אבל זה קרה. זו הייתה התרגשות אדירה. זה קרה בזכות השיקום האינטנסיבי, טיפולי הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק. בכל בוקר מחדש קמתי ועשיתי כל מה שצריך כדי לחזור לעצמי".
בתקופה הזו גם זכה באהבה ישנה-חדשה. "בר ואני היינו החברים הכי טובים שמונה שנים. במהלך השיקום היא הבינה כמה אני חשוב לה והפכנו לזוג", סיפר. לצד האופטימיות, הוא לא שוכח גם את רגעי השבירה: "איבדתי את הרגל החזקה שלי. ההבנה שכמי שמנגן בפסנתר, כבר לא אוכל ללחוץ על הפדל. ההתאמות שצריך לעשות בנהיגה, כשאי-אפשר ללחוץ על דוושת הגז ברגל ימין. אפילו בשביל לשחק כדורגל עם אחי הקטן, אני צריך להתרגל לבעוט עם מוט שמחובר אליי".
אחרי דויד, שהיה המתעד המבצעי הראשון שנפצע, ארבעה נוספים מהפלגה נפצעו באורח קל – שני מתעדים ברצועת עזה, מתעד ומתעדת נוספים בלבנון: "מקווה שיהיו האחרונים", הוא ביקש לומר.
"בפעילות, המצלמה ממוקמת בתא ייעודי באפוד הקרמי. כשהרגשתי שנשקפת סכנה לחיי, שלפתי את הנשק. אבל בסוף, באתי לתעד מלחמה. אז אם הכוח שאיתי טיפל במצב וחיפה עליי – שלפתי את המצלמה. זו מהות התפקיד"
את דויד פגשנו ביום שבו הוא נסע ליחידת דובר צה"ל, להזדכות על המצלמה שליוותה אותו בשירות ובפציעה – ושכמעט שלא ניזוקה כשהוא נפצע אנושות: "בפעילות, המצלמה ממוקמת בתא ייעודי באפוד הקרמי. כשהרגשתי שנשקפת סכנה לחיי, שלפתי את הנשק. אבל בסוף, באתי לתעד מלחמה. אז אם הכוח שאיתי טיפל במצב וחיפה עליי – שלפתי את המצלמה. זו מהות התפקיד".
רגע לפני שהוא נפרד מהמצלמה ששרדה איתו את התופת, דויד רכש לעצמו מצלמת סוני חדשה, שתשרת אותו בפרק החדש שמתחיל, כאזרח שעוד משתקם מהפציעה: "יש עוד כמה ניתוחים שאני נדרש לעבור, כף הרגל השמאלית שלי התרסקה לחלוטין והליכה ממושכת עדיין גורמת לכאבים. אחרי הכל, אוכל לתכנן את המסלול שלי כמו שצריך". בינתיים, הוא טס עם בת זוגו לטיול באירופה, ומבטיח: "המצלמה תמשיך ללוות אותי".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.24
