שלט ענק בצהוב-שחור פרוס ביציע של אוהדי בית"ר בטדי. שני צעירים מחייכים שם: אורי דנינו והירש גולדברג-פולין, שנחטפו ממסיבת הנובה ונרצחו יחד ב-1 בספטמבר במנהרה חשוכה בתנאים לא אנושיים. אורי אוהד בית"ר, הירש אדום בנשמה. מתחת לתמונתם הכיתוב: "קבוצות שונות, עם אחד". ועל הגדר עוד שלט, מהימים שלפני המלחמה, מחזיר אסונות קודמים. פוסטר לזכרם של האחים יגל והלל יניב מהר ברכה, שנרצחו בפיגוע אכזרי.
הדרבי הוא רגע יצרי ומשולהב, ירושלים נחצית לשניים והיריבות הספורטיבית מגיעה לשיא. אבל הדרבי הוא גם מופע של אהבה – אהבה לעיר, אהבה לספורט, אהבה לשייכות המדהימה שיכולה לייצר קבוצה. והאהבה הזו, עזה וחמה, המסה את חומות היריבות כשזה מגיע להירש ואורי. כי הירש ואורי הם תזכורת לכך שיש לנו הרבה קבוצות שייכות. וגם אם על מגרש אחד אפשר להיות יריבים, יש מגרשים רבים כל כך שבהם אנחנו באותה קבוצה, שלא לומר – ממש אחים.
הרוח הגדולה של הספורט, שהתגלתה בשיא יופייה באצטדיון טדי, היא האנטיתזה לרוח המחנאות הפוליטית. היא לא מטשטשת את ההבדלים, אלא שמה אותם בהקשר הנכון. האוהדים הירושלמים סימנו במחווה הקטנה הזו למשפחות החטופים והנרצחים – לעולם לא תצעדו לבד.
