משפט חשוב אחד תפס את האוזן ממסיבת העיתונאים שקיים דובר צה"ל דניאל הגרי השבוע. זה לא היה המשפט שגרם לקואליציה כולה להסתער עליו, בהתקף ריור, טינה ושנאה. משפט פשוט, שעליו לא נשמעה כל מחאה: "היינו צריכים להשיב אותם הביתה בחיים, ונכשלנו במשימה". הוא דיבר על תחקיר מותם של יגב בוכשטב, אלכסנדר דנציג, אברהם מונדר, יורם מצגר, נדב פופלוול וחיים פרי, שגופותיהם נמצאו במנהרה בחאן-יונס בחודש אוגוסט, חצי שנה אחרי שנרצחו. הגרי הסביר שהפצצת צה"ל היא הרקע לשרשרת התרחשויות שבסופה החטופים מתו. ההערכה המובילה היא שהחוטפים ירו בהם, ואז נחנקו בעצמם במנהרה בשל הרעלה, תוצר של הפצצת צה"ל. מותם מצטרף לרצח ששת החטופים במנהרה ברפיח, כאשר כוחות צה"ל התקרבו למקום קרקעית. בשני המקרים, לא היה מודיעין שהזהיר כי יש חטופים באזור. מטה משפחות החטופים פירסם הודעה: "במהלך השנה האחרונה צה"ל ומערכת הביטחון הגיעו להישגים משמעותיים וראויים להערכה בכלל זירות המלחמה וברצועת עזה בפרט, ואנו מגבים את החיילים והמפקדים במשימותיהם. נקעה נפשנו, הלב של עם ישראל כבר לא עומד בעוד צער ובעוד כאב אינסופי. ממצאי התחקיר הם הוכחה נוספת לכך שלחץ צבאי מביא להרג חטופים. תחקיר צה״ל, לצד מגוון אירועים אחרים, ממחיש את הבהילות והדחיפות הנדרשת בהחזרת כלל אנשינו".
נחזור למשפט של הגרי, שמכיר בכישלון. שמותח ביקורת עצמית. מי במערכת הישראלית עושה זאת היום, לבד מצה"ל? וזה לא שצה"ל חף מיוהרה מסוכנת, ומתחושות של אני ואפסי עוד. ישראל חוותה אסון נורא בגלל ההיבריס ששטף את מערכת הביטחון לפני 7 באוקטובר. אך במציאות הציבורית הישראלית, פשוט אין גוף לבד מצה"ל והשב"כ שמוכן לומר שתי מילים פשוטות: נכשלנו במשימה.
3 צפייה בגלריה
(דניאל הגרי והרצי הלוי. הקמפיין נגד הרמטכ"ל הוביל להסתערות על דובר צה"ל שהביע עמדה מקצועית לגבי חוק אסוני | צילום: תומר שונם)
מעניין: האמון הציבורי כלפי צה"ל נותר יציב וחזק מאז שחמאס פלש לישראל וביצע רצח המוני ביישובי העוטף. לפי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מהחודש שעבר, האמון בצה"ל עומד כעת על 85%. האמון בממשלה הוא 25%. האמון בדובר צה"ל נשחק מעט מתחילת המלחמה, אך נמצא בעלייה עקבית מאז יולי, ועומד על 75%. קצת יותר מכפול מהאמון בבנימין נתניהו (34% בלבד).
הנתונים האלה חשובים. הם הכי חשובים. בנימין נתניהו מכור לסקרים, לדימוי ותקשורת; זה היסוד להצלחתו העקבית במערכות בחירות. זה טבעי שהצבא זוכה לפופולריות ואמון בעת מלחמה קיומית. אבל נתניהו מצפה שהוא ייהנה גם. מי שמדמיין לעצמו שהוא צ'רצ'יל, רוצה גם את הפופולריות וההערצה שהמנהיג הדגול ביותר של המאה ה-20 קיבל. ובכן, עד כה הציבור הישראלי אומר לביבי: שכח מזה. הוא מתחזק, בוודאי. אי-אפשר לדמיין כמה דיונים, שיחות עם יועצים וספינים (שלא לדבר על מסמך גנוב ממערכת הביטחון, שסיכן חיי אדם) הוקדשו כדי שנתניהו יתחזק מעט. אך ההתחזקות הזו היא כולה בתוך מחנה הימין. הסקרים עקביים למדי: הגוש מפסיד, בענק. הקרדיט שצה"ל מקבל לא מקרין גם על נתניהו.
התסכול עמוק, נורא. הקואליציה שנואה. חבריה מלווים בגל של מחאות, בכל פינה בארץ. תאוות ההשתלטות שלהם - על התאגיד והתקשורת בכלל, בית המשפט העליון, הייעוץ המשפטי לממשלה, תקציבי שיקום הצפון והדרום – נעצרת מול המוסד הכי יסודי וחיוני של החברה הישראלית: צה"ל. קשה לתאר את מי שהורגים את ראשי חמאס וחיזבאללה כשמאלנים-בוגדים-רכרוכיים-קרן חדשה וכו'. זהו הר שקשה לטפס עליו, ועוד בעת מלחמה. אך המשימה נתפסת כחיונית. כל מערכת עצמאית במשטר הדמוקרטי מהווה סכנה לפופוליזם לאומני. והמערכת הכי עצמאית ופופולרית היא, מטבע קיומה, הסכנה הגדולה ביותר. המערכת הזו היא צה"ל.
זו הסיבה שיש קמפיין סדור נגד הרמטכ"ל הרצי הלוי. זו הסיבה להסתערות חברי הממשלה על דניאל הגרי, שהביע עמדה מקצועית לגבי חוק אסוני, שערורייתי, שמתיר למעשה גניבת מסמכים סודיים ביותר – וסכנה מוחשית לחיי חיילים, ובעצם למודיעין של מדינת ישראל כולו. תביטו בדרך שבה צה"ל הגיב: הגרי הודה בטעותו בכך שעשה זאת בפומבי וביחס להצעת חוק, והרמטכ"ל נזף.
מי נזף במירי רגב על כך שישראל במצור אווירי והיא במסעות תענוגות? מי נזף בעבריין המשמש כשר לביטחון לאומי? איפה חשבון הנפש של יריב לוין, שיש לו אחריות אישית לאסון המזוויע ביותר שהתרחש לישראלים? כל אלה, יחד עם שיקלי, קרעי, סילמן, גולדקנופף – האם אתם רואים אותם עומדים ואומרים על משהו, בהקשר כלשהו, שהם טעו? שנכשלו במשימה ולכן לוקחים אחריות? מנהיגות מתחילה מדוגמה אישית, מסבירים בצה"ל. אפשר להביט בדוגמה האישית שמציג ראש הממשלה, ולהבין הכל על ממשלתו.
הסיפור עם הגרי השבוע הוא רק סימפטום לתופעה הגדולה. הנה היא: הממשלה יודעת שצה"ל במלחמה הוא כל מה שהיא לא הייתה. מקבל אמון ציבורי. מביא להישגים מוחשיים. שומר על סטנדרט מקצועי.
וזה לא שצה"ל היה חסין מטעויות, ספציפית ברצועת עזה – ובצורה החמורה ביותר, ביחס ללחץ צבאי וחיי החטופים. האחריות למותם והירצחם של ישראלים שנחטפו היא תמיד על חמאס. אך בצה"ל הייתה תפיסה שיש מודיעין טוב למדי לגבי שבויים ונעדרים בעזה. התפיסה הזו הובילה לביטחון מופרז ומתירני בשימוש באש באזורים שנתפסו "נקיים מחשד" להימצאות חטופים. היה לכך מחיר יקר. במדינה מתוקנת, זו הייתה צריכה להיות הביקורת שישמיע הדרג המדיני על הצהרת דובר צה"ל השבוע. אך מה שעניין את השרים ואת ראש הממשלה הוא לצלוב את הגרי על התייחסות להצעת חוק טרומית מופקרת ומטופשת שהיא ספין-אוף על פרשה פלילית חמורה בלשכת ראש הממשלה.
נשאר על הגלגל / בשבוע שעבר התחתנה בתה של ח"כ קטי שטרית מהליכוד. חברי סיעת הליכוד התייצבו בהרכב מלא. אחד מהם היה יואב גלנט. הכרתי כמה בכירים בליכוד שפרשו ממנו; אף אחד מהם לא המשיך להגיע לשמחות אחרי שגמלה בליבו ההחלטה. ולא רק שגלנט הגיע, הוא היה בין מסמרי האירוע. התור לסלפי איתו היה ארוך, והאגדה בליכוד טוענת שהיה צריך להזיז את הממתינים שלא יפריעו לחתן ולכלה.
בקצרה: יואב גלנט החליט להישאר בליכוד, אומרים חברים בכירים וזוטרים במפלגה. הוא משגר סירובים מנומסים לגישושים ממחנה המרכז-ימין שמתנגד לנתניהו. לדבריהם, לא רק ששר הביטחון שפוטר מתעתד להישאר במפלגה, הוא גם מתכוון לרוץ לרשימת הליכוד לכנסת הבאה. בין אם הבחירות יהיו ב-2026, או מוקדם יותר. זו החלטה מאוד לא מובנת מאליה, לאור המלחמה הגלויה שניהלו נתניהו ועושי דברו בליכוד נגד גלנט. בניגוד לראש הממשלה, שר הביטחון לשעבר רוצה ועדת חקירה ממלכתית; הוועדה הזו תיחשף לפרוטוקולים, לביקורים באוגדת עזה ובפיקוד, להערכות שנמסרו ולא נמסרו לו, לדרך שבה נוהלה המלחמה בצפון, להתנהלות נתניהו ומצבו בימים הראשונים של המלחמה, להחלטות על שינוי הכיוון בצפון ולאותה ישיבה מפורסמת, ב-11 באוקטובר, שבה נדחתה בקשתו לתקוף את חיזבאללה במהלומת פתע. מהלומה שחלקים ממנה הופעלו מאוחר יותר.
גלנט סירב לשוחח איתי בנושא. אפשר לנחש מה יהיה הקו שלו: אני הליכוד האמיתי. לא עזבתי, ולא אעזוב. מתנגד למדינה פלסטינית, תומך בהתיישבות. הישרדות ישראל תלויה בשליטה ביהודה ושומרון, ובמקביל שמירה על שלטון החוק ואחדות. ממלכתיות לאומית, מהסוג של יצחק שמיר ומנחם בגין, בשילוב קרביות התקפית.
אפשר להניח שאת תקופתו כמזכיר צבאי של אריאל שרון גלנט לא ידגיש, אך אין ספק שהוא למד ממנו שיעורים פוליטיים. החשוב שבהם היה להישאר על הגלגל. לא לפרוש לעולם, ולדעת שההגאים יכולים ליפול לפתחו מהר – וצריך להיות מוכנים.
גלנט הורחק ממעגלי הכוח במהלך כוחני. זה גם קרה לשרון אחרי סברה ושתילה, הוא חיכה בסבלנות כמעט 20 שנה והפך לראש הממשלה. נתניהו וגלנט הם שני הפוליטיקאים הפופולריים ביותר מהליכוד; אלא שגלנט צעיר מרה"מ בתשע שנים. האם ירוץ נגדו, כפי שעשה בשעתו גדעון סער? אין לדעת. האם מישהו כבר הריץ סקר שבדק כמה מנדטים מביא הליכוד בראשות גלנט, וכמה בראשות נתניהו? מומלץ.
נתניהו ינסה למחוק אותו בפריימריז, כמובן. למרר את חייו לאורך כל הדרך. אמיר אוחנה (ולא לוין, או ניר ברקת) יהיה יריב משמעותי, חריף. תומכי ראש הממשלה, שפוטרים אותו מכל אחריות למחדל 7 באוקטובר, יציגו את גלנט כאחראי הבלעדי מתוקף היותו שר הביטחון; הם ישאלו איפה המצפון שלו, בעודם מגוננים בהתלהבות על כהונה נצחית לנתניהו. יהיה שמח. ואולי-אולי, עצם נוכחות גלנט תמחיש סיכוי מרוחק לליכוד אחר, שונה מכל מה שראינו בשנים האחרונות.
חנינה צפויה ומפתיעה / לא היה דבר צפוי יותר, או מפתיע יותר, מהחנינה שהעניק הנשיא ביידן לבנו הפרוע והמביך, וכנראה העבריין, האנטר ביידן. צפוי - כי ביידן אוהב את בנו, איבד שניים מילדיו בנסיבות טרגיות (ואת רעייתו הראשונה), שמע וידע כי הרפובליקנים מתכוונים לטפל בהאנטר, והוא מחזיק לפי החוקה האמריקאית בכוח לחון. היקף החנינה על פני שנים רבות מעיד שביידן יודע היטב עד כמה האנטר מפוקפק ומסוכן. מפתיע, משום שביידן הבטיח שלא יעשה זאת. וזו חתיכת הבטחה (נדמה לי שג'ימי קימל העיר "להגנתו" של הנשיא כי ייתכן שהוא פשוט שכח מההבטחה הזו). גם אם מתעלמים מבדיחות, קרוב לוודאי שביידן הבין שזו החלטה אחת שתאחד את אמריקה נגדו. החלטה מושחתת, נפוטיזם מלוכני בסגנון המאה ה-16. יחד עם הסתרת מצבו הרפואי, והתבוסה של הדמוקרטים לטראמפ, המורשת הנשיאותית של ביידן – עניין קריטי לכל אדם ששימש בחדר הסגלגל - הפכה לגל הריסות מפואר.
הסיפור הזה ישמש את הרפובליקנים במשך שנים קדימה, כהמחשה של צביעות השמאל. במציאות הרשתות החברתיות הנוכחית, הוא מייצר עבור טראמפ אליבי מושלם לגל חנינות חסרות תקדים עם כניסתו לתפקיד, בין היתר של פורעי 6 בינואר. המהלך של ביידן גם עלול לסכן באופן מופקר גורמים אחרים, שאנשי הממשל החדש איימו עליהם בחקירה: אנתוני פאוצ'י, שנוא נפשם של הרפובליקנים מתקופת הקורונה, ליז צ'ייני או חבר הקונגרס אדם שיף, שהוביל את החקירה בהקשר למעורבות הרוסית בבחירות. הטראמפיסטים, עכשיו כאשר איבדו את האנטר ביידן, מחפשים את מי לחקור. זו בדיוק הסיבה שהשבוע התחילו בבית הלבן לדבר ברצינות באפשרות של הענקת חנינות למפרע גם לאנשים נוספים כמו צ'ייני, שיף ופאוצ'י, ליתר ביטחון. מובן שחנינות כאלה – בלי שהועמדו לדין או נחקרו, וללא חשד סביר – רק יחזקו את תיאוריות הקונספירציה לגביהם, ויזריקו דלק לתפיסות הדיפ סטייט למיניהן. יש גם טענה שהנשיא רוצה לדלל את השפעת החנינה המשפחתית שלו, בכך שייתן חנינות לאחרים שגם עלולים להיות "נרדפים" בשל הממשל החדש.
ועל כל זה ישיבו תומכי טראמפ: מה אתם רוצים. החקירות וכתבי האישום נגדו היו ציד מכשפות פוליטי אכזרי. עובדה שמיד עם היבחרו, התובע המיוחד ביטל את כתב האישום נגדו.
בסוף, הדיאלוג הזה מעיד על היחלשות האמון הציבורי במוסדות, ובעצם ברפובליקה האמריקאית עצמה. לכולם ברור שאם קמלה האריס הייתה מנצחת את הבחירות, טראמפ היה טוען שהבחירות נגנבו פעם נוספת (אחרי 2020). כעת, השיח על העמדה לדין של יריבים פוליטיים הפך להיות עניין יומיומי, כמעט מובן מאליו. בהתאם לכך, צריך גם לחמש את כלי החנינה, כך שישרת את המטרות הפוליטית והמפלגתיות. אלה התפתחויות עגומות, שמעידות על שבטיות פוליטית חומצתית. להגנתם של האמריקאים אפשר לומר שזו רוח הזמן. זו נחמה מוגבלת.
