"אם דן היה בחיים, לא היינו פה. הוא לא היה עוזב את המושב לרגע. המושב היה הכל בשבילו", סיפרה חן אסולין (35), ששכלה את בעלה דן ז"ל, הרבש"ץ של מושב מבטחים שנפל בקרב על הבית ב-7 באוקטובר. חן, יחד כ-700 בני משפחה של לוחמי כיתות כוננות מהעוטף, הוטסו לשבוע בניו-יורק ומיאמי בנובמבר האחרון כהוקרה על תרומתם למדינה מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל".
המשפחות הישראליות התארחו בבתים פרטיים בקהילות יהודיות, שקיבלו אותן בזרועות פתוחות, באמצעות מיזם "פרוג'קט 24", שנועד לחבר בין קהילות ישראליות שנפגעו ב-7 באוקטובר ליהדות התפוצות. חן ושני ילדיה הקטנים, ארין בת השנתיים ואליה בן 11 החודשים, התארחו בביתה של משפחת בטץ' ואם המשפחה, דברה, עטפה אותם מכל כיוון. "החיבוק פה נעים מאוד," שיתפה חן. "החיבור שנוצר פה הוא מעבר לכל דמיון. דברה פתחה את הלב ואת הבית שלה בצורה מדהימה. עכשיו יש לנו משפחה נוספת".
חן לא שוכחת את בוקר 7 באוקטובר, כשדן, שנלחם על הגנת מושב מבטחים והאזור, יצא ולא חזר. "הוא התלבש זריז ואמר לי, 'זאת העבודה שלי, אני יוצא'. חשבתי אזעקות, לא משהו אחר", סיפרה. "אבל כשהוא הפסיק לענות לטלפון, התחושה הקשה התחילה לחלחל. אמרתי לעצמי, אולי נפל לו הטלפון, אולי הוא לא שומע. רק בשתיים בצהריים באו לספר לי שהוא נהרג. באותו רגע, חרב עליי עולמי".
המסע למיאמי הפגיש את חן עם קהילה חמה ומחבקת. "לא חשבתי שיש יהודים שחיים כל כך רחוק ממני ושאני כל כך חשובה להם," שיתפה. "פגשתי כאן מישהי שסיפרתי לה על דן, והיא בכתה כאילו הכירה אותו. בכי של כאב אמיתי, של מישהו שמרגיש קרוב".
חברי כיתת הכוננות מהעוטף ובני משפחותיהם עלו לבמה המרכזית בפתיחת טקס המכביה במיאמי עם שלטים הנושאים את שמות היישובים שעליהם הגנו, ביניהם זיקים, אור הנר, יכיני ומבטחים, ועמדו על הבמה דקות ארוכות כשהקהל היהודי-אמריקאי הריע להם ללא הפסקה. "לא ציפינו לכזה חיבוק," סיפר ברק כהן מקיבוץ אור הנר, שהשתתף בטקס יחד עם אשתו ובנותיו.
באחד הערבים, סאנשיין, שהגיעה לישראל מהפיליפינים בגיל 13 עם אמה, אמרה לקהל המארחים: "אתם מזכירים לנו שאנחנו לא לבד בעולם הזה". באותה השבת משפחתה של סאנשיין רצה מיד לממ"ד ובעלה של סאנשיין, דור יצא להילחם במחבלים כשהיא נשארת בממ"ד עם שני ילדיה. כשהיא בהיריון עם ילדה השלישי, היא עמדה על הבמה בפלורידה ואמרה: "העתיד לא ודאי, אבל הילד הזה שבי הוא הוכחה שאנחנו לא נכנעים. זה הניצחון שלנו. אנחנו נבנה הכול מחדש – יחד".
הפרויקט נוצר מתוך הצורך לגשר בין קהילות ולהעניק לישראלים לא רק תמיכה חומרית, אלא גם חיבוק אנושי ומשפחתי. "הטסנו מאות משפחות ב-11 מטוסים, וכל משפחה ישראלית קיבלה משפחה אמריקאית מארחת. לראות אמא אמריקאית שמרדימה תינוק ישראלי או ילדים שמכנים את המארחת 'סבתא' – זה משנה חיים. זו לא תרומה, זו נתינה של ממש, וזה מחולל שינוי עמוק אצל כולם", סיפר דניאל גרדוס, ממייסדי מיזם פרוג'קט 24. "האמריקאים פתחו את בתיהם ואת ליבם", סיכם.
“החיבוק שהמשפחות הישראליות מקבלות כאן הוא מעבר לכל הציפיות”, אמרה אורטל הבר, שותפה במיזם. “בסוף יש רובד חדש בחיבור בין יהודי התפוצות לבין ישראל. הבאנו את המשפחות הישראליות אל המשפחות האמריקאיות ואנחנו מראים להם את ההשפעה של זה בעיניים שלהם. כולם הגיעו מחובקים. זה משנה להם חיים. לא חשבתי עד כמה עמוק זה הולך להיות”.
