1. האחרון שיישאר לעמוד
עוד שבוע של התחפרות בקו הביצורים הקדמי: היועצת המשפטית לממשלה בהרב־מיארה הוסיפה אל החקירה נגד הדובר והרל"ש של נתניהו גם חקירה נגד יועצי בן גביר והכשרת הקרקע להדחתו בבג"ץ, לצד דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית; השרים של נתניהו אוספים את החתימות להדחתה. לשווא ייתממו שני הצדדים שמדובר רק במאבק ענייני והפעלת סמכויות כחוק. המאבק בין הצדדים יותיר אחריו חורבות ולא יעזור לאיש. כל צד משוכנע שיריבו מתכנן מתקפה קרובה.
5 צפייה בגלריה
(המונה ליזה. נתניהו מנוע מפעולה, אז הוא שותק, עם קצה חיוך בזווית פיו | צילום: Mondadori Portfolio)
נתניהו, רשמית, מנוע מפעולה. הוא כמו מונה ליזה בנושא המשפטי: שותק, עם קצה חיוך, אולי, בזווית פיו. האם הוא מעוניין בהדחת היועמ"שית במהרה? או ממש לא? מקורבי המונה ליזה טוענים שהוא היה מעדיף לא להדיח אותה בחודשים הקרובים.
גם ליריב לוין, שהסמכויות בנושא זה הועברו אליו, אין תקוות רבות למהלך, או ביטחון שהשופט גרוניס יצביע בעד בוועדת האיתור, או אמון בבג"ץ שיכשיר את הפיטורים. אבל הלחץ הפנימי בליכוד יכריע אותו בסוף. ואילו ברחוב צלאח א־דין יש הסבורים שהיועמ"שית ופרקליט המדינה איבדו את הצפון בהתנגדות האוטומטית ובמעצרים הדרמטיים, מפלדשטיין ועד קיסריה.
הטראומה שאחזה בקואליציה אחרי ליל גלנט הראשון חלפה במידה רבה אחרי ליל גלנט השני: השתקם אמונם שהרוב בכנסת קובע ושחלף זמנה של מחאת קפלן כפוסקת האחרונה. שיטפון הצעות החוק, מיעוטן ראויות ורובן הבלים יחצניים שמטרתם היחידה היא להבהיל את הצד השני, מלמד שנשבר מחסום הפחד.
הרפורמה המשפטית לא תחזור. שני המהלכים המשמעותיים היחידים שכן ישובו הם שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, צעד שיגיע (אם בכלל) בגרסה רזה ולקראת סוף כהונת הכנסת, אחרי מינוי נשיא לעליון, והחלפת בהרב־מיארה שתיקח זמן. בקואליציה רואים בה את יו"ר האופוזיציה בפועל, יריבה מטילת אימה הרבה יותר מלפיד, גנץ, ליברמן וגולן. צמרת הפרקליטות והייעוץ המשפטי סבורה שאגפים נרחבים בממשלה מאיימים באמת ובתמים על דמותה הדמוקרטית של המדינה.
2. איילת מטפלת
למחוקק שהביא לעולם את ועדת החקירה הממלכתית היה רעיון מבריק לאיזון רשויות: הממשלה תקבע מה חוקרים, בית המשפט יקבע מי חוקר. זה היה התמריץ לפוליטיקאים להעביר לחקירה חיצונית את מחדליהם, ולציבור – לדעת שהמחדל ייבדק בצורה עצמאית.
מאז השתנו כמה דברים. אהוד ברק היה ראש הממשלה האחרון שהקים ועדת חקירה ממלכתית לכישלון במשמרת שלו, ועדת אור אחרי מהומות אוקטובר 2000. אולמרט העדיף ועדת בדיקה ממשלתית, נשלטת ורכה יותר, אחרי מלחמת לבנון השנייה. את אסון מירון ופרשת הצוללות מתקופתו של נתניהו החליטו לחקור יורשיו, בנט ולפיד.
במקביל, גם הדימוי הבלתי תלוי והא־פוליטי של מערכת המשפט התאדה. בהתאם לסקרים, בקרב מחצית הציבור אין אמון רב בממלכתיות ובהגינות של הזרם האקטיביסטי בבית המשפט. מכאן הגיעה הצעת החוק לוועדה פריטטית, פוליטית, לעניין המלחמה. נתניהו בסכנה שהממשלה הבאה תקים ועדה ממלכתית. הנשיא עמית בסכנה שהוא לא יבחר את הוועדה. הציבור בסכנה הגדולה ביותר: שהמחדל לא ייחקר בעתיד הנראה לעין.
בשבוע שעבר הציעה איילת שקד פתרון מפא"יניקי לבעיה ליכודניקית: החוק לא ישונה, תקום ועדת חקירה ממלכתית, אבל חבריה ימונו בתיאום בין נשיא בית המשפט העליון לבין ראש הממשלה. אחר כך הרימה טלפון לנשיא המדינה, היחיד שמצוי בקשרי דיבור עם שניהם. יש לה מתווה: יו"ר הוועדה יהיה נשיא בית משפט מחוזי בדימוס – שופטים שנתפסים כפחות פוליטיים. הנה שלושה שמות אפשריים: ישעיהו שנלר, אשר קוּלה ומנחם פינקלשטיין.
הנשיא הרצוג אמר לה שזה רעיון טוב. האם יפעל? ספק. הוא עוד מצולק מניסיונות התיווך ברפורמה של 2023. בכירים באוניברסיטה העברית נלחמו אך לאחרונה נגד הענקת תואר דוקטור לשם כבוד להרצוג בשל היותו, לדעתם, משת"פ של נתניהו, ואילו באגפים מסוימים בימין רואים בו משת"פ של אחים לנשק. בשביל מה הוא צריך להכניס שוב את ידיו אל צנרת הביוב בניסיון לשחרר סתימה?
ספק גם אם עמית יסכים: כג'ינג'י בעברו, הוא הקצין מאוד בהתנהלותו השיפוטית ובביקורתו על הממשלה. הסאגה שמעביר אותו שר המשפטים לוין בטח לא עוזרת לצנן את רוחו.
3. העשרת הקורבן
ג'ו ביידן ודונלד טראמפ הם שניהם אוהבי ישראל בבסיסם, אחד מהבית ואחד מניו־יורק. אבל יש ביניהם הבדל יסודי: ביידן אוהב את החלש, טראמפ אוהב את החזק. לא לחינם, הרגע שיזכרו הישראלים מהנשיא ה־46 הוא נאום ה"Don't" המפורסם, ברגע החלש ביותר של המדינה מאז מלחמת יום הכיפורים. ביום שבו ביידן נשא את דבריו, טראמפ התקשר המום לידיד ישראלי ושאל מה קרה לצה"ל הגדול. נאומיו באותו שבוע עוררו תדהמה וכעס בקרב יהודי ארצות־הברית, כי ביטאו סנטימנט ביקורתי ומרוחק על מדינת היהודים בשעתה הקשה ביותר.
מאז ישראל התאוששה והשיבה מלחמה. כאשר כבר לא הייתה החלשה, המוכה, הקורבן, ביידן הלך והתקרר. הוא הטיל על ישראל אמברגו נשק חלקי, השתלח בה, דרש ממנה ויתורים ובלם פעולות לוחמניות שלה בצפון ובדרום. בשבוע שעבר הוא צולם רוכש בחנות ספרים בננטאקט, מסצ'וסטס, את הספר האנטי־ישראלי החריף "מאה שנות מלחמה" מאת רשיד ח'אלידי. כותרת המשנה: "היסטוריה של קולוניאליזם מתנחלי והתקוממות, 1917־2017". אפשר להתרפק עד מחר על גולדה ואהבת ישראל, ואפשר להתחשב ברשידה טליב, להזרים סיוע שמוצא את דרכו לחמאס ולקרוא בשעות הפנאי על רצח העם שחוללו הציונים בפלסטינים.
באותו זמן, לטראמפ דווקא די מתאים שישראל חזקה. הוא נדהם לטובה ממבצע הביפרים. גזרו והשוו בין היחס שלו לאוקראינה ולישראל. בנו דונלד ג'וניור הזהיר באינסטגרם את נשיא אוקראינה זלנסקי ש"זרם הכסף עומד להיגמר ב־21 בינואר". לעומת זאת, דונלד האב הזהיר ברשת אחרת את חמאס ואיראן שאם החטופים לא יחזרו הגיהינום ייפתח עליהם ב־21 בינואר. אוקראינה מפסידה לרוסיה, ישראל מנצחת את איראן, וזה כל העניין.
נתניהו כבר כתב בספרו ש"המצב אף פעם לא טוב כמו שאתה חושב ולא רע כמו שאתה חושב". עם חריג אחד: בחירת קמלה האריס הייתה בעיניו ובעיני רון דרמר קטסטרופה כמעט בלתי ניתנת לניהול. בחירת טראמפ טובה בעיניהם כמעט כפי שהיא משתקפת. במקרה של טראמפ תמיד עדיף להיות גוליית מדוד.
4. אחים ובוכים
"שלטון שיכור מכוח חובט בראש השב"כ, בנשיא העליון וביועמ"שית ושולח את חיילינו למלחמת נצח. לא ניתן לחזית השמינית להפוך לחזית שתכריע את ישראל. זהו רגע של בחירה: להיכנע או להילחם". זוהי רק דוגמה אחת לציוץ אחד של ראשי אחים לנשק, במקרה הזה מיכל ביניש. התנועה שלה צייצה: "אחים ואחיות, ההפיכה חוזרת ואנחנו צריכים אתכם בוועדות הכנסת".
רגע, מה? המדינה הולכת לאבדון, בדרך להיות דיקטטורה משיחית ופשיסטית כפי שתוכננה להיות כבר ב־2023 בתוספת הפקרת חטופים ומלחמת נצח, וכל מה שאחים לנשק מבקשים זה להשיג אישור כניסה לכנסת? מה עם איזה יום שיבוש? דרדור פחים על רכב של שר? חסימת איילון?
יותר מזה: הרי התנועה הזו חרתה על דגלה את המשוואה ש"אין צבא עם בדיקטטורה". אז יסבירו נא ראשיה, מדוע לשיטתם אין זה הזמן עכשיו, כמו בקיץ 2023, לכנס מסיבת עיתונאים ולקרוא לקול תשואות את שמות היחידות שמהן תתארגן אי־התייצבות? אייל נוה, מראשי התנועה, שיגר אז מסרונים לחבריו בסיירת מטכ"ל והאיץ בהם "כגוש אחד לשלוח מכתבי ויתור על ההתנדבות למילואים. ואחרינו יבואו עוד יחידות. כן זה קשה ולא ב־DNA שלנו, אבל הגיע הזמן לעשות בשביל הילדים שלנו".
אז למה אותו נוה כל כך מתעקש להגיע למילואים כמגבש בסיירת מטכ"ל שאת מערך המילואים שלה חתר לפרק? למה הוא וחבריו כל כך נעלבו כששר הביטחון הורה לא לזמן אותו יותר?
התשובה היא שנוה, רון שרף וחבריהם יודעים היטב בסתר ליבם ששום מלבין כתמים בסגנון שיפוץ בכפר עזה או משלוחי אוכל לחזית לא ימרק את האיום בפירוק צבא העם לפני שנתיים. עד 7 באוקטובר 2023 הם הסבירו כמה הם רציניים באיום שלהם, ומ־8 באוקטובר – כמה לא התכוונו.
השבוע הפיץ נוה שוב טקסט שכתבתי אחרי ביקור בחמ"ל אחים לנשק, שבוע אחרי הטבח הנורא, טקסט שכלל מחמאות אין־קץ לארגון ולפועלו בשלל תחומי החברה האזרחית. ייתכן שחשב שהוא מביך אותי או משהו, אבל האמת היא שבדיוק להפך. אני גאה מאוד בטקסט הזה אף שנוה הוא זה שהציע לי לפרסמו, ועשיתי זאת בשמחה ברשתות, בדיוק כדי להניח מאחורינו את השנה האיומה בדרך למלחמה. האמנתי שהצדדים זנחו את השנאה, האלימות ואי־ההתייצבות. אבל כעבור כמה חודשים, כשנוה וחבריו התחמקו שוב ושוב משאלות בנושא ("לא חשבתי על זה", ענה כשנשאל בראיון אם ינקוט שוב את אותו צעד), התברר שהם עדיין לא פוסלים את השימוש בעמדתם הצבאית הבכירה והחשובה כדי לסחוט שינוי פוליטי. לא ברור, לפיכך, העלבון הנורא שבו הגיבו לסילוקם המתבקש ממילואים. אם אתמול לא התייצבת, ומחר אולי לא תגיע, אל תתפלא ששירותך אינו נחוץ היום.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
