פקקים השתרכו אתמול בכניסה למטולה. אחרי יותר משנה של מלחמה ושבוע של הסדרה, הישראלים התגעגעו לצפון הנטוש. "באנו לטייל בגליל, לראות את התושבים, את ההרס", מסבירה דבורה אדיר מחולון, שהגיעה עד לשער הצהוב במושבה, ששלט ענק תלוי עליו: "ברוכים השבים הביתה".
אבל החיילים בכניסה ליישוב עוצרים את הסקרנים, ופרט לאנשי המושבה, שנדרשים להצהיר על שם הרחוב שבו הם גרים, אנשי מס רכוש וקבלנים, שמגיעים לצורכי שיקום ההריסות – הסגר עדיין מוחלט. "הרבה אנשים רוצים להגיע לראות את הנזקים, להבין מה קרה, אבל כרגע נכנסים רק תושבים שהבתים שלהם נפגעו וקבלנים", מסביר לי אל"ם במיל' דובי אמיתי, תושב המושבה, סמח"ט 769 במיל, יו"ר המגזר העסקי ונשיא התאחדות האיכרים.
מול כילא ועדייסה
רק עכשיו בעצם, מגלים התושבים את ממדי ההרס הרב שנגרם כתוצאה מהירי מלבנון. אנשי מס רכוש תיעדו עד כה למעלה מ-20 אלף תביעות באזור הצפון מתחילת המלחמה. הנזק הישיר נאמד בלמעלה מ-2 מיליארד שקל. מעל 60 אחוז מבתי האב במטולה דיווחו על נזק כבד לבתים. התושבים הוותיקים מתעקשים להישאר, אך ההורים הצעירים מרגישים שאין להם עדיין לאן לחזור. "אין חוגים ומסגרות חינוכיות, אין עדיין קהילה, חייבים מעטפת של חינוך כדי להחזיר לפה את הצעירים", מסביר אבי ראונר שביתו ומכוניתו נפגעו במלחמה והוא ממתין עכשיו לאנשי מס רכוש, שפוקדים כמעט כל רחוב במושבה.
משכונת הר צפייה, הצמודה לגבול לבנון, מול הכפרים כילא ועדייסה, ניתן להבין את היקף הפגיעה העצום. הבתים בשכונה נבנו באופן מדורג על הגבעה, מה שאיפשר למחבלים לצלוף בהם, בזה אחר זה. מתוך כ-100 בתים, לפחות 70 ספגו פגיעות, רובן פגיעות קשות שיחייבו הריסה ובנייה מחדש. "יש כאן חורבן גדול, אבל אנשי מטולה ממשיכים לעבוד באדמות החקלאיות ואנחנו נשתקם לאט-לאט", מצהיר יוסי וייס ליד ביתו ההרוס בשכונת הר צפייה. "היה פה אסון כבד. כשהחקלאי עומר ויינשטיין והפועלים שהיו איתו כשהיו במטע נהרגו מפגיעה ישירה, זה היה שוק גדול, אבל חייבים לחזור לפה".
אשתו רונית גוזמת את מה שנשאר מעץ הדובדבן בחצר, לא משוכנעת. "תראה כמה בתים נהרסו פה ברחוב הנרקיס. עץ הדובדבן שלנו נשרף לחלוטין, זה כאב לב גדול. אני עדיין לא יודעת אם אחזור ומתי. יוסי אמנם לוחץ, אבל אין לי עדיין מספיק ביטחון, מצטערת".
אנחנו עולים במעלה ארז, לזכרו של תא"ל ארז גרשטיין שנהרג בלבנון, וסביבנו הרס כמעט מוחלט. בתים שהפכו לחורבות, עכברושים שמתרוצצים בין ההריסות, מכוניות שרופות. מול הבתים ההרוסים של מטולה, ניתן לראות את הריסות כפר כילא בלבנון, שם איתרו חיילי צה"ל תשתיות אדירות של אמצעי לחימה, עמדות מסתור ומנהרות תת-קרקעיות שהיוו איום ממשי על החיים כאן במושבה. החשש הוא שגם המחבלים ינצלו את הפסקת האש לבנות את הכפרים ממול מחדש.
"אני לא מאמין בכל עניין ההסדרה, תראה איזה הרס יש כאן במושבה. כמעט כל בית נפגע ברחוב חרמון, ברחוב נרקיס. אתה מאמין לצד השני? אני לא", אומר אל"ם אמיתי. "הייתי במילואים מאז תחילת המלחמה ואני נשאר לפחות עד לסיומה של הפסקת האש ואז נראה מה יקרה בכלל. תראה מולנו את כפר כילא, את אל-חיאם, הכל נחרב שם, אבל הם יבנו, אנחנו נבנה, אני חושב שצריכים לחזור למושבה בהקדם, להצמיח דור חדש של משפחות, להחזיר את הילדים, להתחיל מהתחלה. זה יהיה הניצחון הגדול שלנו".
9 צפייה בגלריה
"להתחיל מהתחלה, זה יהיה הניצחון הגדול". אל"ם במיל' דובי אמיתי ממטולה צילום: אביהו שפירא
מחכים למסגרות חינוכיות
עופר מושקוביץ, המכונה פושקו, עומד ליד אחד הבתים שנפגעו בקיבוץ משגב עם, שנותר שומם במלחמה, פרט לאנשי כיתת הכוננות. כל 250 התושבים פונו לבתי מלון, מתחם הסטודנטים במכללת תל חי נהרס. פה ושם חברה קבלנית מנקה וגורפת את העלים הרבים, החיילים עדיין בעמדות. "אני מקווה שהקהילה שלנו תחזור, שהצעירים יחזרו. נקווה שנתגבר ונצליח להחזיר את כולם לפה", הוא אומר בכאב.
בשכונת הלולים החדשה בקיבוץ, עדי ועמרי סופר מנקים יחד את הבית, שחזרו אליו עכשיו לראשונה מאז פרוץ המלחמה. את הילדים שקד (10) ויהלי (שש) השאירו אצל בני משפחה. "הבנו שהבתים מלאים בעכברושים", הם מספרים. "מתי נחזור, מי יודע? מחכים שיהיה כאן באמת שקט וביטחון, שיהיו מסגרות חינוכיות. רוצים להחזיר את הגליל לפריחה ולצמיחה, אבל כדי שזה יקרה, המדינה חייבת להשקיע פה".
במנרה, התמונות נראות אפוקליפטיות. נאור שמיע (51) מתגורר בקיבוץ עם אשתו ושלושת ילדיהם כבר 14 שנים. בימים אלו הוא מזגזג בין מנרה, במסגרת תפקידו כחבר כיתת הכוננות לקיבוץ גדות, שם שוהה כיום משפחתו. "העזובה פה מזכירה את התמונות מצ'רנוביל", הוא אומר. "זה הופך את הבטן לאנשים שמגיעים לכאן בפעם הראשונה. בלול התרנגולים, תחת משטח הבטון, יצאו כבר עשבים. הצמח השתלט על החומר. מה שהפך לנוף 'השגרתי' שלי – מזעזע אנשים אחרים". על התקווה לשוב בקרוב לקיבוץ סיפר: "אין שאלה בכלל, אנחנו נחזור למנרה. מניח ש-90 אחוז לפחות יחזרו. אבל כל זאת בהנחה שנרגיש כאן ביטחון. וזו השאלה, האם יצליחו לתת לתושבים פה תחושה אמיתית של ביטחון".
סיגל ויז'ניצר חיה עם בעלה זאבי, ושני ילדיהם גפן (13), רונן (15.5) בקיבוץ בתשע השנים האחרונות. "14 חודשים שלא הייתי בבית", היא מספרת. "אי-אפשר לתאר את המראות אפילו. זה נראה כמו חורבן אמיתי, אבל אנחנו כולנו מגויסים כקהילה, אני בטוחה שנשקם את מנרה. זה ייקח זמן, לאט-לאט ובצעדים קטנים. איפה שיש רצון – יש גם יכולת. בסוף נצליח".
איגור אברמוביץ׳ (43) נשוי ואב לשתי בנות, נשאר במנרה לאורך כל המלחמה והמשיך להפעיל את הכלבו בקיבוץ, בעיקר עבור החיילים וכיתות הכוננות. "קשוח לי להישאר פה, אבל יש לי תפקיד חשוב. אני מצלם את הבתים והמבנים שניזוקו, מכין טבלאות ודוחות שמכמתים את ההרס. אם באפריל היו 13 פגיעות ישירות, בנובמבר כבר עמדנו על 36 פגיעות ישירות, בנוסף ל-82 פגיעות עקיפות".
היום הוא חלק מצוות החשיבה לקראת שובם של חברי הקהילה. "הפגיעה הקריטית היא לא רק בבתים עצמם, אלא גם בתשתיות מים, חשמל וגז. יש כאן המון עבודה שצריך לעשות, לפני שחוזרים הביתה".
הנהלת המועצה האזורית הגליל העליון התכנסה אתמול במנרה. ראש המועצה, גיורא זלץ, הבטיח כי הקיבוץ יחזור לשגשג. "אני נמצא כאן ליד בית ילדים עם חור של טיל, ורוצה ש-80 הילדים שהיו פה לפני המלחמה, יוכלו לחזור לכאן. כשילדי מנרה יחזרו לגנים במנרה, נדע שהשלב הראשון של החזרה הביתה מאחורינו".
