יו גרנט הוא דוגמה נדירה לכוכב שעבר היפוך תדמית מוצלח באמצע הקריירה, ונותר סטאר. אייקון הקומדיות הבריטיות מהניינטיז (בראשן "ארבע חתונות ולוויה אחת" ו"נוטינג היל") – עם הנעבעכיות, הקסם הכה אנגלי והגמגום המזוהה איתו – היה צריך להתמודד עם הגילוי שאישיותו מחוץ למסך בלתי נסבלת. דיווחים שטענו כי הוא דיווה על הסט, עוקצנות בראיונות וכמובן פרשת נערת הליווי שרפו את הגשרים שלו להוליווד ואת הסיכוי שמישהו ירצה אותו לקומדיה רומנטית. מה עשה גרנט? התמסר לנבל הפנימי שבו. בעשור האחרון, ובמיוחד מאז תפקידו המופתי כשחקן נכלולי ב"פדינגטון 2", גרנט כמו מתענג על הדוריאן גריי הפנימי שבו – גבר אנגלי עוקצני ושנון מבחוץ, רע וחלול מבפנים.
סרט האימה "פחד אלוהים" אמור להביא לשיא המיצוי את "גרנט החדש". גרנט משחק בו גבר בריטי מתבודד, חייכן ואקסצנטרי שגר בבית גדול ומפחיד בהרי קולורדו שבארצות-הברית. אל סף ביתו מגיעות שתי מיסיונריות צעירות של כת המורמונים. גרנט מכניס אותן בשמחה לביתו, מבטיח פאי אוכמניות, פוצח איתן בדיון תיאולוגי ונועל את הדלת. מכאן מתחיל סרט אימה שמתבסס על מינימליזם של Less is More. שלושה שחקנים בלבד על המסך – גרנט ושתי השחקניות הצעירות (סופי תאצ'ר וקלואי איסט); הן רוצות לצאת, והוא, כמו הזאב הרע ב"כיפה אדומה", רוצה לאכול אותן. אבל גרנט כמובן עושה הכל בשפה מעודנת, בלי אלימות לכאורה ועם הרבה חפירות על אלוהים ואמונה.
חציו הראשון של "פחד אלוהים" הוא סרט שנועד להיות "המופע של יו גרנט" – מפגן להטוטים של שחקן שמתענג מליהוקו כגבר פרברטי, מקסים ומסוכן. והנה הקאץ': למרות שלל עוויתות ורצון טוב, גרנט עדיין אינו אנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים", האב הקדמון של כל הרוצחים החכמים והנעימים. חציו השני הוא סרט אימה מסורתי יותר של "שתי נשים בבית גדול ומפחיד מנסות להימלט", וככזה הוא עובד בסדר, אבל גם חושף את מוגבלותו כסרט ז'אנר. בסך הכל זה סרט פחות מתוחכם, עמוק וחתרני מהיומרה שבו. זה לא אומר שאי-אפשר ליהנות ממנו.
