אמא / אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה / אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה (מתוך "אמא" שכתב אהוד מנור לריקי גל)
ריקי גל האדירה. ריקי דמעה מלוחה.
נראית פתאום שונה. משהו אצל הזמרת שצעקה למיקרופון הכי שבור, הכי מלוח, כאילו התאחה. הסערה שאיימה להטביע את תיבת הנוח חסרת המנוח שלה שככה. מעליה קשת של השלמה.
פיוס. קבלה. שלווה.
והנה, בקטע מצולם אחד, היא מאכילה ואז מסרקת בנינוחות את ה-אמא. אותה אמא שלא הייתה לצידה. שלא נתנה לה בית. אותה "אמא פה ואמא שם" שמרחפת כצל מעל שירי הבת הסדוקה.
ותכף, בקטע מצולם אחר, מסיום הופעה של גל, שבה השיר "נערת רוק" פחות ישב עליה - ולא בגלל שהיא כבר לא נערה, אלא כי יש בה פחות צעקה - הבת לירי תמהר לחבק. "איזה כיף שאת אמא שלי", תאמר לזמרת. לאמא שלא תמיד הייתה לצידה. לזו שעליה שנים כעסה.
כולנו ילדים של מישהו. לעולם נשאר. אולי גם לנו יהיו ילדים. כמו הורינו, לא נוכל להיות מושלמים. אולי נפשל בדיוק כמוהם. אולי נהיה יצירתיים. איך נוכל לחיות בשלום עם העברה בין-דורית של חטאים? איך נוכל להרגיש שלמים?
אלו תהיות שצפו וריחפו תוך כדי צפייה בראיון עם ריקי גל ב"אולפן שישי" של ערוץ 12. ראיון שהוא למעשה הקדמה לדוקו על סיפור חיי הזמרת שאמור להיות משודר בהוט 8.
אם פעם ריקי גל שרה את החוסר שבה. היום היא מספרת את התיקון. את ההשלמה. והכל בכנות מזוקקת. מאה אחוז לב טהור. ראיון כזה אמור להיות מתנה למי שצופה בו. לא עניין של מציצנות. אלא השראה וכוחות למי שרואה ואולי מתמודד. כלומר כולנו.
זה היה יכול להצליח אם הראיון היה מספיק מעמיק. זה לא קרה. אולי בגלל הניסיון לגעת בכמה שיותר מעלילותיה של ריקי גל. אפשר להבין את הרצון. היא כמעט בת 75 ומפתה לעשות סיכומי ביניים. או לא להחמיץ אף עצירה בתחנות חייה. ילדות, קריירה, מתי כספי, אהבות.
רק שכתבה של ליל שבת זה לא דוקו. אי-אפשר גם להקיף וגם להעמיק. עדיף להתמקד. להפיק מסמך עם ערך למי שצופה. לצלול למשל לתהליך שבו ריקי גל עשתה שלום עם אמה, עם בתה המאומצת, ועם ריקי גל הילדה.
ועדיין זו הייתה כתבה מעניינת. והעריכה הייתה נוגעת. כל שורת קלסיקה של ריקי גל שהגיחה ברקע, הושמעה ברגע הנכון. כאבה בכאב הנכון.
ובסוף, למרות היומרה, זו לא הייתה כתבה שסיפרה באמת מאבק וריפוי של שלושה דורות. אבל כן היה בה סוג של הנה פתחתי חלון, אל העולם המואר.
בקטנה
המילים של מתן צנגאוקר לאמו, "מקווה לשבת איתך תחת שולחן, לאכול איתך, לשוחח איתך" ששודרו שוב ושוב במוצ"ש, ואחריהם המילים של עינב: "אמא כאן, מחכה לך ונלחמת על שובך", הם התפילה של כולנו. יש פה אמא ובן שחיכו יותר מדי. והורים, וילדים, וסבים וסבתות, ונכדים ונכדות, ודודים ודודות. הם המלחמה האמיתית שלנו.
