אופס עשיתי את זה שוב. בעצם ספוטיפיי עשתה לי. סיכום השנה החגיגי שלי שם – כפי שהוא מוגש בימים אלה לכלל משתמשי השירות תחת הכותרת Wrapped 2024 (אפל מיוזיק מגישה למנוייה גרסה מקבילה) – הצליח פעם נוספת להביך אותי בפניי. כלומר, פאק, למה וממתי אינקסס נמצאת בחמשת האמנים המואזנים ביותר שלי השנה? ולמה, לעזאזל, השיר ששמעתי הכי הרבה השנה מתברר כ'מטאפיזיקל' של קלוד קופר – קשקוש היפ-הופ ג'אזי רקיד ושיר שאף אחד, כולל אני, לא יזכור לעולם?
התשובה, ידידיי, נישאת ברוח הזמן שחלף; מתישהו השנה גיליתי ששירים ישנים של אינקסס עובדים הכי טוב עם ההליכון בחדר הכושר, ו'מטאפיזיקל' הוא משהו שהילדים אהבו לשמוע איתי במכונית. לספוטיפיי זה הספיק כדי להכתיר את שתי המבוכות הגדולות האלה כהעדפות המוזיקליות הבולטות שלי. האפליקציה לא לגמרי טועה – מספרים לא משקרים (מלבד למומו פילבר) – אבל זה רחוק מלהיות מי שאני או מה שאני שומע בהאזנה מרוכזת ורצונית.
ספוטיפיי עושה את הטעות היותר-נפוצה בעולם כיום: היא מודדת אותי במספרים נוקשים ומכריעה מי ומה אני בהתבסס עליהם בלבד. היא מניחה שמספרים, ואין בלתם, משקפים מציאות שאין בלתה. כולם עושים את זה: רייטינג בלבד אמור לשקף את העדפות הצופים; קליקים את העדפות הגולשים; עשרות המודעות לכיסאות בר בפייסבוק חושפות את בחירתי החד-פעמית להקליק על צילום של כיסא בר.
מדידות ומספרים ואלגוריתמים הם כל מה שמשנה, קובע, ראוי להתייחסות עכשיו. התוצאה? אומללות אנושית. מספרים לא באמת מסוגלים לראות אותנו. למעשה הם מפספסים המון. אולי כי העדפות הבוקר שלי אינן זהות להעדפות הערב. ואולי כי העדפותיי המוזיקליות בחדר הכושר אינן שייכות אליי אלא לתיכוניסט המטופש בן ה-17 הפנימי (מאוד) שבי; ואולי כי העדפותיי הדיגיטליות מספרות כנראה סיפור על אהבה וחושך ששום סיכומי שעות מסך שבועיות לא יתחילו לקרוא או לפענח.
בני אדם, כמו שאמר פעם ג'רי סיינפלד, הם הכי גרועים. כלומר – בהתאמה עכשווית – הם טובים ומורכבים מסך הקלקותיהם ואפילו בחירותיהם הנקודתיות. בעולם שבו רק מספרים נספרים, קל להבין איך המציאות והאמת הלכו לאיבוד ואיפה כדאי להתחיל לחפש אותן: בין המספרים. בין השורות. בניואנסים. במקומות שבהם תפגשו את בני האדם באמת. לא בסיכום השנה שלהם.
