הנפילה של בית אסד בסוריה היא תוצאה של מלחמת איראן-ישראל הראשונה, שהסתיימה במפלה קיצונית למשטר בטהרן. המפלה משתרעת על פני המזרח התיכון ומעבר לו, ומזרזת את חיסול החלום האימפריאלי של התמנון האיראני הרב-זרועי.
ההנהגה בטהרן בחרה למשוך את ידיה מעזרה צבאית של ממש לתנועות הטרור האיסלאמיות שסמכו על עזרתה בשעת מבחן, והפקירה אותן לגורלן. כלומר לישראל. חמאס הופקר, חיזבאללה הופקר ומעל לכל הופקרו הפלסטינים: אצבע אחת לא זזה ברחבי איראן בניסיון לפעול לסיום המלחמה בעזה, שעלתה בחיי פלסטינים כה רבים. לרשימת הבגידה של המשטר האיראני בשלוחותיו ובעלי בריתו לכאורה, מצטרף כעת אסד בסוריה. עלי חמנאי, המנהיג הרוחני העליון, לא היסס לזנוח גם אותו, כפי שזנח את נסראללה ואת סינוואר.
איראן אמנם תקפה את ישראל פעמיים בטילים ובכטב"מים, אך לא כדי לסייע לחמאס או לחיזבאללה אלא כדי להגן על הכבוד הפגוע של משמרות המהפכה. התקיפות רק הוכיחו את חולשתה הצבאית העמוקה. יותר מ-45 שנה לאחר תפיסת השלטון על ידי חומייני ונושאי הדגל של המהפכה האיסלאמית, נחשפה אוזלת ידם כשלא הצליחו להגן על שמי המדינה ועל מתקניה הסודיים ביותר מפני חיל האוויר הישראלי. בשבוע שעבר סיכם את התמונה העיתונאי האמריקאי המוביל תום פרידמן במאמר ארוך ומנומק בעיתונו, "הניו יורק טיימס": "התבוסה של איראן מול ישראל כמותה כתבוסתן של ירדן, סוריה ומצרים במלחמת ששת הימים. לא פחות מזה".
לוח הזמנים חשוב לבחינת האירועים. ב-14 באפריל השנה תקף המשטר האיראני את ישראל בכ-200 טילים מסוגים שונים. הפעולה נכשלה לחלוטין הודות להגנה אווירית יוצאת מהכלל של ישראל וברית הגנה מערבית-ערבית שכללה את ארה"ב, צרפת, בריטניה, ירדן, מצרים ומדינות נוספות. חלף חודש ונשיאה המכהן אז של איראן, איברהים ראיסי - נציג מובהק של האגף הקיצוני, השמרני והתוקפני של המשטר - מצא את מותו הפתאומי והמסתורי במסוק שהתרסק בהרים (והגישה אליו נחסמה ליממה). רבים בעולם המודיעין סבורים שהיה זה חיסול פוליטי פנים-איראני. את הסברה מחזקת המהירות שבה נערכו ברחבי איראן בחירות חדשות לנשיאות, שהעלו לשלטון את מסעוד פזשכיאן, פוליטיקאי שולי שנחשב "רפורמטור". פזשכיאן הומלך על ידי חמנאי עצמו, והצהיר על סוף עידן ההתפשטות האימפריאלית של איראן ושינוי חד בסדר העדיפויות, ממלחמה לכלכלה.
וכעת, השיא: איראן הפנתה את גבה למשטר אסד בסוריה והשלימה בלא רחם עם נפילתו. אי-אפשר להמעיט בחשיבות מהלך זה; כמותו כוויתור של ברה"מ על השליטה הקומוניסטית באפגניסטן ב-1988, שהוביל תוך זמן קצר (להפתעתם הגמורה של כל שירותי הביון המערביים, כולל המוסד – אז כמו השבוע) להתמוטטות הקומוניזם הסובייטי כולו. המניעים היו ברובם כלכליים. בדומה לאימפריה האיראנית, כך האימפריה הסובייטית לא יכלה, תחת משטר של עיצומים בינלאומיים, לממן את העלויות הגבוהות של הביטחון הטכנולוגי הצבאי, יחד עם הבטחת רמת חיים סבירה לאזרחים. התחזיות שפירסם בספטמבר השנה הבנק העולמי על ההשלכות הכלכליות ההרסניות של מעורבות איראן במלחמות במזרח התיכון העמידו את שליטיה, ובמיוחד את המנהיג הרוחני השואף להעביר את שרביט המנהיגות לבנו, בפני אותה הברירה: או מאמץ אחרון לשיפור ברמת החיים של 90 מיליון האזרחים הסובלים מהשיגעון האימפריאלי, או הסתבכות במלחמות יקרות, רחוקות ומאוד לא פופולריות – גם נגד ישראל – שבסופן מפלה ודאית. במבחן התוצאה הם בחרו, אמנם באיחור של עשורים וייתכן שבאיחור קטלני, בהצלת הכלכלה, והותירו את שימור האימפריה לאחר כך, אם בכלל.
לנוכח התמורות המפליגות הללו רצוי שישראל תבחן מחדש את כלל תרחישי הייחוס המדיניים והביטחוניים שלה ואת יסודות האסטרטגיה הלאומית. זה בנאלי, אבל עובדתי: מול סערת אי-הוודאות המתגברת בסביבתנו, מה שהיה כבר לא יהיה.
