1. התאהבתי בפקידים.
בזמן שסוריה קרסה/שוחררה, בזמן שדחיות העדות במשפט בכותרות וחוק הג'ובים והתאגיד ממלאים את האתרים, קיבלתי מתנה. תזכורת לשקט קטן בקופסה. הייתי במשלחת של קרן גשר ומשרד התפוצות. ככה, לא יודעת איך זה קרה. אמרו לי: טסים, ניו-יורק, יהדות התפוצות. לא שאלתי יותר מדי וגם לא חשבתי שיהיה כל כך מעניין. חשבתי ניו-יורק, וושינגטון, קצת בית לבן וחוזרים.
אמרו לי שאוהד קנולר גם היה, והתקשרתי אליו.
אוהד אמר: "כיף, יהיה לך כיף". איך היה לי לא קשור
ניו-יורק (כאילו כן, לא נשקר). אבל האנשים שהיו איתי הם פשוט חבורת אנשים מרוממי נפש, חכמים. ובאופן מפתיע, רבים מהם הם מה שקוראים במחוזותינו "פקידים בשירות הציבורי".
2. פקידים! איזו מילה לא מאפיינת. בראשי היו דמיונות על אנשים אפורים שמטרתם לסבך את חיינו, להקשות ולחנוק. במציאות פגשתי אנשים מסורים, מוארים, שהראש שלהם עובד בלי הפסקה בצורה הטובה ביותר שראיתי, חדים, בקיאים ובעיקר אוהבים את מה שהם עושים.
"בסדר נלי, זה לא מייצג", ענתה לי מישהי כשחלקתי בפניה עד כמה אני מאוההההבבבבת בפקידים של השירות הציבורי. "וואלה, אם ככה הפקידות הכל ממש סבבה, לא?" ואולי אפשר להיות רגועים בעצם? לשבוע שבו השתתפתי, ישראל הייתה ממש סבבה, היו איתי מנכ"לים של חברות, של עמותות, עיתונאים וראש עיריית הוד-השרון (אין מה לומר, הוד-שרונים, זכיתם). אנשים אכפתיים שדבקים במטרה להפוך את ישראל לטובה יותר. ובשבוע הזה זה היה נראה אפשרי.
3. אולי היה זה האוקיינוס שהפריד, אולי ההפרש של השעות, היום והלילה המוחלפים שגרמו לחוסר יכולת לעבור בזמן אמת כמעט כלום ממה שקורה בארץ. והמרחק מישראל והסיור בקהילות יהודיות בניו-יורק (שעליו אני מקווה שייצא לי לספר עוד) קירב אותנו, הזכיר לנו כמה באמת המקום שלנו מיוחד.
ואיך אמר כל ראש קהילה שפגשנו: "תדעו שאני חושב עליכם כל יום ועוסק בישראל כל הזמן, הרבה יותר ממה שאתם חושבים עליי, אם בכלל". והרגשתי שהוא צודק והיה לי כוח להקשיב ולהבין את הקשר העמוק והאמיתי בין יהודים ברחבי העולם כולו. כמו מרכז רוחני בבל אל מול מרכז רוחני בארץ.
ועד כמה אנחנו צריכים לעשות כל שביכולותינו כדי שהקשר הזה יישאר הדוק. ועד כמה שלפחות בעיניי, הגיע הזמן שהאנשים המעולים שהייתי איתם, ינהלו פה את הכל.