לפלוש דרך הקיר // סיגל נאור } פרדס } 274 עמ'
ספר המסות של סיגל נאור, חוקרת ספרות, משוררת ומבקרת, מתנועע בדרך מרתקת סביב החיבור שבין עולם המעשים לבין עולם המילים; במפגש המעורפל שבין החיים לאמנות. נאור מתפקדת כ"סוכנת זרה" או "סוכנת כפולה" העוברת בין שני העולמות ואף בוללת אותם "בכחש" — מתוך הספרות היא חוצבת מצב חברתי ופוליטי התובע נוסחת פתרון, ומתוך עולם המעשים היא דולה פואטיקה עם מילים וצירופים נכונים. בתוך כך נאור טוענת כי האמן לא עומד אך בשולי "השיירה" וכאילו "מזנב בנחשלים" כדי להמציא להם מנוחה נכונה בסיפור. אדרבה, שעה שהשיירה נעצרת ומאבדת את דרכה או את כוחה והיא כולה נחשלת, יכול לבוא איש המילים ודרך המכאוב, הבדידות, דרך המפה שבלב, לתת לה סימני דרך. ואמנם, בחלקו האחד של ספר המסות נאור כמו אוחזת בידם של המעשים ואומרת: הנה, כך, או: זהירות, לעצור. היא מוליכה אותם בשבילי חשכת המאוויים והפחדים והחלומות, שמהם למעשה הם באים. חלקו האחר של הספר עוסק אך ורק בעולם המילים — בספרות, בשירה ובביקורת ספרותית.
נאור טוענת שהיחס בין עולם המעשים לבין עולם המילים שבספרים, הוא עניין דק שאיננו סובל הגדרות. ועל כן היא מנסה לדבר עליו במשלים. היא מביאה באומץ את סיפורה האישי כמשל. לפני כשנתיים החליטה נאור לעזוב את הבית, להיפרד מבעלה ולהצטרף לאהוב ליבה משכבר הימים. אמה וחברותיה וילדיה הטיחו בה מילים קשות והטפות מוסר דידקטיות ואף פנו להפצרות מנומקות היטב שתחזור כבר הביתה. נאור תובעת במסה מרגשת את זכותה "לשבור" את קירות הבית, אבל אך ורק כדי לחרות משל זה ככווייה בבשרם של המעשים: שכן, בהמשך היא ממזגת לתוך הספרות דוח של 'שוברים שתיקה' על חיילים במבצע חומת מגן, שבמהלכו פילסו את דרכם מבעד לקירות הבתים התמימים בשכם. בכך היא נותנת לדוח המביש קיום של עדות על-זמנית, אך בה בשעה גם מזמינה נוסחת פתרון מדיני בעולם המעשים; זה שבו צריך תמיד להעדיף את הטוב על הרע.
מסה נוספת עוסקת באריכות ובפירוט בספרות פלסטינית ועזתית. תודעתה ואחריותה האנושית העמוקה של נאור מייעדות לעשות גם ממסה זאת, באמצעות המכאוב הגדול שנמזג לתוכה, סימן דרך לממשות עצמה; להורות לממלכת ההחלטות והביצוע לשנות קצת את פני המצב, ולחתור לחיים משותפים עם כבוד אנושי וחמלה.
גם שיריו של המשורר יעקב ביטון מאפשרים לנאור לחשוף את סדרי החברה והמדינה המקולקלים ואף הנשחתים: בניגוד לרוב מבקרי הספרות השומעים בהם קולות של התרפקות נוסטלגית בעלת גוון אתני, נאור שומעת בין משמעות המילים לצלילן את קולות הזמן והמקום, כאן ועכשיו. ההווה הוא הזמן של שירו הידוע 'אנחנו (אני ואחי) מסוממים שנתיים', היא כותבת, ול"מרוקאיות" שלו יש משמעות מעשית פוליטית וחברתית אקטואלית. היא מביאה דוגמה לשיר, שבו הנרטיב מרוסק והוא מתארגן סביב היחס הפוליטי של הדובר אל המוסדות האדישים המתנכרים לו, לאחיו ולסבתו, וסביב ההתמודדות שלו עם המדינה המזניחה. מדינה שגם "התעקשה" כלשונו להרוג לסבתא את הבן הצעיר "במלחמה קטנה של שישה ימים".
מהי בכלל מסה? בכתיבת מסות, הכותב מתבונן בנושא בד בבד עם חשיפת עצמו. הוא מערב עצמו בתוך התוכן, בלא להסתתר ובלי יומרה לאובייקטיביות. הוא משתמש בכתיבה אישית, בשפתו הפרטית, אל נמען שהוא אמנם אנונימי, אך נוכח מולו. זאת ועוד, מסות העוסקות בספרות הן עצמן ספרות, והן יוצרות יחסי גומלין בין המסות לסיפורת. חלקו האחר של הספר עוסק אם כן, בעולם המילים לבדו. נאור רושמת רגעים פיוטיים, מיוחדים מאוד ביחסיה עם חברתה המנוחה הסופרת רונית מטלון ולוכדת רגעי קסם ביצירותיהם הספרותיות של נורית זרחי, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יפתח אשכנזי, עודד וולקשטיין ואחרים. עולם המילים שלה מופלא, עם מקום של ברירה דקה, ברירה בודדת וקצת גם מגוחכת ברצינותה ובייסוריה, עם בחירה בין צירופים הנבראים ממכאוב ומריחוק ומרגשות חצויים. חושי הראייה, השמע, המגע של הקורא, משתתפים כולם, עם חוש ההוויה האנושית, עומקיו ומגוון התפיסות שלו; עם המורכבות שלו, הבלבול שלו, העצמי שלו. בניתוח שירים מודגש האופי האסוציאטיבי, הקשרים הנסתרים לפעמים בין רכיביו, והתנועה המתמדת בין המילים למוזיקליות שלהן.
מהיכן, אם כן, מתהווה בהדרגה במהלך הקריאה, למרות הכל, תחושת שמחה? אולי בגין העוצמה של אמונתה של נאור באחריות האנושית וביטחונה בשורש נשמתו הכנה של האיש היוצר. לא בכדי היא מסיימת את הספר עם הפואמה 'מכתב ביניים' של נח שטרן (שעליו כתבה מונוגרפיה 'לברוח מהחיות המכוערות' — ל"ע). אמנם זו מסתיימת בקולות מעשי המלחמה, אך מקרבם, נאור, אשת מילים, מעלה כבצרור רועד של לחן, כמיהה וכיסופים למנוחה, מופקרים לרצון העולם. •
נאור טוענת שהיחס בין עולם המעשים לבין עולם המילים שבספרים הוא עניין דק שאיננו סובל הגדרות, ועל כן היא מנסה לדבר עליו במשלים
