שׁוּב הִגִּיעַ אָבִי מִמֶּרְחַקִּים לְבַקֵּר אוֹתִי בְּתֵל אָבִיב.
הוּא שָׁלַח לִי אֶת הַמִּקּוּם שֶׁלּוֹ בִּזְמַן אֱמֶת
כְּדֵי שֶׁאֵדַע מָתַי לְחַכּוֹת לוֹ לְמַטָּה.
וְאַחַר כָּךְ, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, הִתְעוֹרַרְתִּי מֵרַעַשׁ פְּנִימִי
וְלָחַצְתִּי בְּרַעַד עַל הַמִּקּוּם שֶׁלּ אָבִי בִּזְמַן אֱמֶת
אֶלָּא שֶׁחָלַף הַזְּמַן וְאָבִי רָחַק מִמֶּנִּי אֶל זְמַן אַחֵר
וְאֶל מָקוֹם אַחֵר וּבְרֹאשִׁי סָבְבוּ מְקוֹמוֹת וּזְמַנִּים
וֶאֱמֶת מִכָּל הַסּוּגִים וְהַמִּינִים –
בְּאֵלּוּ מֶרְחַקִּים נִמְצָא אָבִי וְהַאִם הוּא מִתְקָרֵב אוֹ
מִתְרַחֵק וּבְאֵיזֶה זְמַן. וּבְאֵיזוֹ אֱמֶת.
(וְאַבָּא, לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ בֶּאֱמֶת,
הַאִם תּוּכַל לִשְׁלֹחַ לִי שׁוּב
אֶת מִקּוּמְךָ בִּזְמַן אֱמֶת?
שֶׁאֵדַע אִם אַתָּה חַי אוֹ מֵת
אוֹ לְפָחוֹת מָתַי וְאֵיפֹה
לְחַכּוֹת לְךָ)
השיבה
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ לָמָּה אַתָּה הוֹלֵךְ
וְהַאִם אֵי פַּעַם תַּחֲזֹר
וְאָמַרְתָּ לִי, זֶה פָּשׁוּט:
כְּמוֹ שֶׁצָּבוֹת שָׁבוֹת אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרֻכּוֹת
לְהַטִּיל אֶת בֵּיצֵיהֶן
בַּחוֹף שֶׁבּוֹ בָּקְעוּ כְּתִינוֹקוֹת –
כָּךְ גַּם אֲנָשִׁים.
אָז שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מָה יִהְיֶה בַּסּוֹף,
וְאָמַרְתָּ לִי, זֶה פָּשׁוּט:
בְּסוֹף חַיֵּיהֶן,
אוֹתָן צָבוֹת שָׁבוֹת אֶל הַחוֹף שֶׁבּוֹ נוֹלְדוּ
וּבוֹ הֵבִיאוּ חַיִּים,
כְּדֵי לָמוּת בּוֹ.
אָז שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ אִם אֲנִי הַחוֹף שֶׁלְּךָ
וְאָמַרְתָּ לִי, זֶה פָּשׁוּט:
אַתָּה חוֹף אֲבָל אֲנִי לֹא צָבָה,
אֲנִי צָב,
וַאֲנַחְנוּ הַצַּבִּים, אֵין לָנוּ חוֹף –
כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנֵּנוּ לָשׁוּב,
הַיָּם מַתְחִיל לִסְחֹף.
מאיה ויינברג
על המרחק
צָרִיךְ לְהַשְׁלִים עִם הַמֶּרְחָק
לְקַבֵּל אוֹתוֹ לְקִרְבֵּךְ
הִגִּיעָה הָעֵת לְהָנִיחַ
אֶת הַדַּעַת
לֹא לְהַדֵּק
לֹא לְהָסֵב מַבָּט
מִבַּעַד לַכָּתֵף
אֵינֵךְ שָׁם גַּם
אִם אֵינֵךְ יוֹדַעַת
הֵיכָן אַתְּ כָּעֵת
עֵצִים גְּדוֹלִים שֶֶׁאֵינֵך
מַכִּירָה בְּשֵׁם
מְאַבְּדִים עָלִים גְּדוֹלִים
שָׁעָה שֶׁבַּמּוֹלֶדֶת
מְאַבְּדִים כָּל צֶלֶם
מֶרְחָק נִפְעָר בֵּינֵךְ וּבֵין
הָאֲנָשִׁים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
פָּנִים חֲדָשִׁים לְמוּלֵךְ
בְּאֶרֶץ לֹא-תִּהְיֶה-שֶׁלָּךְ
בִּסְתָו צָהֹב אָדֹם יָבֵשׁ
בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ
מִתְאָרֶכֶת
לְצַד הַנּוֹף
הַפְּנִימִי
הַמִּתְחַלֵּף
