זה אולי היה באוויר, אבל כשההודעה נחתה - זה עדיין היה כואב. תיארתי לעצמי שחנה מיננקו תפרוש בעוד זמן לא רב, אבל עדיין קיבלתי קשה מאוד את הרגע שבו זה הפך רשמי. אצל כל ספורטאי מגיע הרגע שבו הקריירה נגמרת, חנה לא שונה מאף אחד אחר, אבל בסתר ליבי האמנתי שהיא תמשוך עוד קצת. בקרוב תהיה אליפות אירופה באולם, והופעתה הייתה חשובה מאוד עבור האתלטיקה הישראלית. זה כבר לא יקרה וזה כואב.
לא יודע מה מתכננים באיגוד האתלטיקה, אבל בעולם מקובל שפרישת ספורטאי בסדר הגודל של חנה ראויה לתחרות בינלאומית מיוחדת. תחרות שבה אתלטים ממגוון מדינות יופיעו בה ויפארו את שמה של אתלטית ברמתה, תחרות שלא ישכחו זמן רב. הרי חנה הייתה כוכבת האתלטיקה הגדולה של העשור האחרון, האתלטית הגדולה ביותר בכחול-לבן מאז אסתר רוט שלמדתי עליה רבות מאז עלייתי ארצה.
לחנה ולי יש משהו משותף: שנינו הוכתרנו כסגני אלופי העולם במקצועות שלנו. אני בקפיצה במוט באדמונטון 2001 והיא כקופצת משולשת בבייג'ינג 2015 - שני מקצועות שונים, אבל הרגשה אחת של וואו. הרגשה שאתה כמעט על גג העולם וכל מה שהשקעת, תוגמל כראוי. ועוד לא דיברתי על הכבוד למדינה.
חנה הייתה מקצוענית בכל רמ"ח אבריה. החל מהכישרון שנזל ממנה, המבנה שלה ובעיקר היכולת למקסם יכולות בתחרויות מטרה. לא מספיק להיות ספורטאי מעולה, צריך לדעת איך להתנהל ולהגיע לשיא ברגעים החשובים. גם בקנה המידה העולמי היא הייתה כוח שיש להתחשב בו מצד מיטב אתלטי הצמרת.
אני מתאר עצמי שהאוהדים כאבו יחד איתה את העובדה שלא זכתה במדליה אולימפית. היא הייתה ממש קרובה. מקום רביעי בלונדון 2012 (במדי אוקראינה), מקום חמישי בריו 2016, מקום שישי בטוקיו 2020. גם כשלא הייתה בשיא כושרה כתוצאה מפציעה, היא תמיד ידעה להתעלות.
אז נכון, לא הייתה לה מדליה אולימפית, אבל היו מדליות אירופיות וכאמור מדליית כסף באליפות העולם. היא הביאה הרבה כבוד לישראל וראויה לכבוד חזרה.
האתלטיקה הישראלית כואבת את פרישתה של אתלטית גדולה שאמנם לא נולדה בישראל, אבל הייתה הכי ישראלית שיש.
