בפרשת דידי הררי יש תת-סעיף שכדאי לשים לב אליו - לא זה הנוגע לתלונות המצטברות של נשים שעבדו איתו; תלונות שמעידות על היותו מטרידן סדרתי, שגרם לנשים בתחנה להתכווץ באי-נוחות במקרה הטוב, ולהיפגע פיזית ונפשית במקרה הרע. כאן נתמקד בתגובתו של הררי, שלא מצריכה ניתוח מעמיק כדי להבין את היחס שלו, ושל הסובבים לו, לפגיעות מיניות. בטח כאלה שמוגדרות כ'תחום אפור', כלומר לא אונס, לא יחסי מין, לא בעילה על שולחן המנכ"ל, אלא 'סתם' הענקת התחושה לנשים שסביבך שהמרחב האישי שלהן פרוץ, שהקריירה שלהן תלויה בנצירת לשונן. אחרי הכל, יש לשונות שיכולות להשתרבב, ויש כאלה שלאו.
"בכל דרכו המקצועית וגם האישית התרכז דידי בשמחה, בידור וכיצד יוכל לתרום להפיכת חיינו כאן לטובים ונעימים יותר. מעולם לא פעל מתוך כוונה לפגוע — ומעולם לא כפה עצמו על אף אישה", נמסר מבאי כוחו לעיתון 'הארץ', שם פורסם התחקיר. "אנו חוזרים ומבקשים לפרסם גם את עדויות הנשים עמן שוחחתם מיוזמתכם, ושמסרו לכם כי תמיד התנהל באופן מכובד ומכבד".
שלוש טענות הונחו לפתחו של העיתון: הראשונה, ההסבר כי מדובר באדם אהוב שכל כוונתו היא עשיית טוב. השנייה, כי המקרים לא קרו או הוצאו מהקשרם (משמע - לא קרו). והשלישית, ומעוררת הקבס מכולן, היא הבקשה לראיין גם את הנשים שמולן התנהל כראוי. או כפי שאמר הררי בתגובה אחרת: "הובא לידיעתי כי במהלך הכנת הכתבה פנה העיתון לנשים רבות ששהו ועבדו בסביבתי, ואלה סיפרו כי התנהלותי במקום העבודה הייתה ללא דופי. כולי תקווה שעדויות אלה יצוטטו במלואן בכתבה". הטענה הזו, שיש גם נשים שלא נפגעו, והרצון לייצר סימטריה בין טוב לרע, בין תקני למבחיל, היא פרקטיקה יחידה במינה במקרים של עבירות מין ומגדר, ולכן גם מסוכנת. הרי במקרים של גניבה, למשל, לא היו מבקשים עדויות מאלה שרכושם לא נגנב. במקרה של רצח, חלילה, לא יורשה הנאשם לבקש כי יסתכלו על חצי הכוס המלאה, כלומר על כל אלה שלא רצח. דין לשון משתרבבת לא כדין רצח, כמובן, אך גם לה יש משמעויות. גם כאן יש פגיעה. ההתעקשות להתייחס לזה כאל "אי-הבנה", מעידה על אי-הבנה בתפיסת המציאות של איש אחד. והוא לא הקורבן.
