על העיוורון
החדשות הטובות: יש סיכוי מצוין שהאוסקר יגיע השנה ליוצרים ישראלים. החדשות הפחות טובות: זה יבוא עם חתיכת זובור. בעוד ישראל חוגגת סלפי על החרמון הסורי, בעולם מקבלים את גרסת האמ;לק הקולנועית לסכסוך, והיא לא מחמיאה במיוחד. הסרט 'אין ארץ אחרת' - שמתעד דחיקת תושבים פלסטינים בדרום הר חברון – זוכה להצלחה גורפת בעונת הפרסים. רק השבוע הוא הוסיף למניינו שלושה פרסי 'הסרט התיעודי הטוב ביותר' ברחבי העולם, וכמעט בכל מעמד עולים יוצריו, בראשם יובל אברהם הישראלי ובאסיל אדרא הפלסטיני (שביימו במשותף עם רחל שור וחמדאן בלאל), ומספרים כמה המקום הזה נורא ועושה טיהור אתני ומרעיב את הפלסטינים בעזה, ואז קוראים להטיל אמברגו נשק על ישראל. בדיעבד, הנאום המבולבל, המהוסס אבל גם הכה יהודי של הבמאי ג'ונתן גלייזר - שזכה באוסקר האחרון בפרס הסרט הזר ותקף את ישראל, אבל לא שכח להזכיר את קורבנות 7 באוקטובר - ייראה כמו טיול בהר הרצל לעומת מה שיקרה בטקס הבא, אם וכאשר 'אין ארץ אחרת' יזכה.
לעומת הקהל בעולם המערבי, לישראלים לא תהיה הזדמנות פורמלית לצפות בסרט. 'אין ארץ אחרת' לא מתוכנן כרגע להקרנה כמעט באף מקום ובאף ערוץ, וחבל. החרדה מהאופן שבו ניראה בעולם שלא מכיר ומבין מספיק את הסכסוך, יוצרת נקודת עיוורון: בחסות צמצום חופש הביטוי, והמלחמות של שר התרבות זוהר בכל מוסד שמעז להציג סרט שחורג מהנרטיב הציוני, יש לנו פחות ופחות הבנה לגבי איך ישראל נתפסת בעולם, וגם פחות כלים להגיב עניינית. התמודדות בת היענה הזו תעלה לנו יותר מכל נאום מציק בטקס פרסים.
