התנ"כנחים // אפרים סידון } איורים: דני קרמן } ידיעות ספרים } 120 עמ'
לרגע אחד, כשהקורא ב'התנ"כנחים' מגיע לעמוד 27, מציץ אליו פתאום אפרים סידון במיטבו. בטקסט קצר ומושחז על עקדת יצחק מצליח סידון לתמצת את פרדוקס ההורות הישראלית שמשקיעה, מגוננת ומטפחת את ילדיה במשך שנים, רק כדי לשלוח אותם בסופו של דבר לעקידה: "הייתי נותן לך לפני השחיטה איזה ממתק או שניים. אבל ממתק יכול לגרום לעששת וזה כבר מזיק לשיניים. זה לא שחוסכים עליך ילד, אך בריאות זה חשוב, כה אחיה. כך היה בעבר וכך יהיה... אם יהיה". המפגש של סידון, יוצר הומור וסאטירה משובח ('עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור', 'אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו', zoo ארץ, zoo? החרצופים, ועוד), עם התנ"ך הוא שילוב מבטיח שכבר מומש בעבר: בשנות ה-90 כתב את סדרת הטלוויזיה 'חצי המנשה' שהציבה דמויות עם אוריינטציה מודרנית בתקופת השופטים, חגגה על האנכרוניזם שנוצר מהשילוב וסיפקה אמירות חברתיות ופוליטיות עטופות בהומור, תוך עירוב משעשע של שפה תנ"כית עם סלנג ישראלי עכשווי.
אולם בהמשך המפגש של סידון עם התנ"ך הלך והחמיץ. בראשית שנות ה-2000 כתב לילדים את סדרת ספרי 'התנ"ך בחרוזים', שנועדה להנגיש להם את הטקסטים העתיקים בשפה עכשווית, יומיומית וקלה לעיכול. אלא שהתוצאה לא הייתה מוצלחת: ההתעקשות של סידון על טקסטים מחורזים הניבה ספרים עמוסי מלל ומייגעים לקריאה, שהתמקדו יותר בפירוטכניקה לשונית ופחות בתוכן, שלקחו טקסטים שיופיים טמון גם בתמציתיותם והפכו אותם למגילות של קשקשת שקשה להאמין שילדים (או מבוגרים) מסוגלים להתרכז ולקרוא בהן עד הסוף. בנוסף, סידון לא הצליח (ואולי כלל לא ניסה) להעניק לסיפורים פרשנות רעננה או ערך מוסף הומוריסטי או אסתטי כלשהו, ולא פעם אף הגדיל לעשות וגרר אותם למחוזות הדידקטיקה וההטפה החינוכית, דבר שבלט במיוחד בספר 'משלי משלי' שנפתח בהקדמה פרי עטו של הפסיכולוג החינוכי פרופ' עמירם רביב, והפך את אמרות החוכמה של שלמה המלך למשהו שדומה יותר למערכי שיעור חברה בבית הספר היסודי.
מגמת ההידרדרות ביחסים בין סידון לתנ"ך ממשיכה גם ב'התנ"כנחים', שמיועד למבוגרים ולנוער. אמנם חומרי הבסיס עדיין שם — ההיכרות המעמיקה עם הטקסטים ועם הדמויות התנ"כיות, והנכונות לשחוט פרות קדושות (שהופכת נדירה במחוזותינו), אך אלה לא מצליחים לחבור יחד לכדי תוצאה מעניינת או אפילו מעלת חיוך, והטקסט על עקדת יצחק מזדהר לא רק בזכות עצמו אלא גם בשל העובדה ששאר הטקסטים בספר נחותים ממנו בהרבה. סידון בוחר נקודות מבט צדדיות ומשעממות על סיפורי התנ"ך, כמו אברהם הסופר את כוכבי השמיים לאור ההבטחה האלוהית ומתבלבל שוב ושוב בספירה, ואבשלום שיושב במספרה לפני המרד בדוד ומתלבט באיזו תסרוקת לצאת אליו. טקסטים אחרים סובלים מחוסר רלוונטיות לתקופה הנוכחית, כמו זה שבו מוצג משה רבנו כפולנייה הראשונה בהיסטוריה כשהוא נוזף בבני ישראל במין פאסיב-אגרסיב מתמרמר על יחסם כלפיו אחרי כל מה שעשה עבורם, או זה שבו זקני שבטו של שאול מוצגים כוותיקי מושב חקלאי המעדיפים שיוותר על המלוכה ויבוא לעבוד במשק, עם שורות שכמו יצאו משנות ה-60, דוגמת "גם ועד הכפר מלא טענה, המושב לא חייב פעילים לתנועה".
אבל יותר מכל מושלת בספר הזה אווירה של חרמנות אשמאית; סידון מתעסק בגודל איבר המין של יעקב אבינו, משורר על חרמנותו של דוד המלך המזדקן כלפי אבישג השונמית (שהאיור של דני קרמן מציג אותה כדמות פעורת עיניים ובעלת שדי ענק), וממחזר את הבדיחה השחוקה על שרה שנכנסה בעצם להיריון מהמלאכים וחנה שהרתה למעשה לעלי הכהן, שכבר נעשה בה שימוש בפלטפורמות קומיות וסטיריות שונות (למשל 'היהודים באים' עם מערכוני המלאך משגאל). ולא שיש פסול בהצגת אבות ואמהות האומה כבני אנוש מיניים, מגוחכים או בעלי חולשות (המקור עושה זאת היטב בעצמו), אבל הביצוע ב'התנ"כנחים' רדוד ומתגסס ולא מציע שום אמירה מחדשת, מעניינת, או מצחיקה.
סידון שייך לדור ולפלח סוציולוגי הולך ומתמעט שלא רואה בתנ"ך ספר קדוש או שטר בעלות על הארץ, אלא טקסט ספרותי שאפשר לשחק איתו, להתווכח איתו, לשאוב ממנו שפה והשראה. דור ופלח בעלי קול שהתרבות הישראלית זקוקה לו היום יותר מתמיד. עצוב לראות שמי שהיה ממנסחי הקול הזה מקריב אותו על מזבח הגסות וההומור הזול. •
