שעות ספורות לפני שראש הממשלה החליט להתחפש למשה קצב במסיבת העיתונאים המפורסמת ("אתם בערוץ 2 דיברתם מספיק"), למירב לשם-גונן הייתה תקווה שהפעם זה ייראה אחרת. "הייתי רוצה לצפות מראש הממשלה", אמרה אמה של רומי החטופה לרפי רשף בחדשות קשת, "שידבר בצורה שהיא מחברת אותנו כעם, שידבר אלינו... זה לא זמן לתקוף מישהו בתוך המדינה". לשם-גונן היא אישה מרשימה ואצילית, שבכל התקופה המסויטת הזאת הקפידה להיאבק בדרכה מלאת האמפתיה ונטולת ההתלהמות על חייה של בתה, אבל לפתח ציפיות ממלכתיות מנתניהו זה קודם כל מתכון לכאב לב.
ואכן, נתניהו שכח מהר מאוד מהנופלים שהזכיר בפתח דבריו וגם מהעובדה שבישראל מסתובבים די והותר אנשים שהבעיה שלהם היא לא עם התקשורת ולא עם החקירה של אלי פלדשטיין ואפילו לא עם היועצת המשפטית לממשלה. יש להם מילואים, ילדים בקרבי, צרות כלכליות שיחמירו מ-1 בינואר ועוד הרבה סוגיות שמטרידות אותם, אך נראה שהן לא מדגדגות לנתניהו כמו הצ'אנס להתקרבן על העדות במשפטו, להתבכיין על החקירות נגדו ונגד אנשיו, ואיך אפשר בלי להיכנס חזיתית בכתבים ובכתבות שלא מתנהגים כמו הג'לי הרוטט שלו מערוץ 14 (שאיכשהו שוב קיבל במקריות את זכות השאלה הראשונה). מהאופן שבו הפך את עצמו לקצב ואת יולן כהן מערוץ 12 לתואמת גדי סוקניק בקרב צעקות מביך (בעיקר עבורו), ניתן לתהות האם בכלל יש מלחמה.
למעשה, מהתשובות המנוסחות של נתניהו ומהטמפרמנט הזועף-עולץ שלו, עולה שהוא ידע שעליו להימנע מהנושאים הללו בשלב ההצהרה - אבל התכונן היטב לרגע שבו יידרש אליהם בשלב השאלות. מן הסתם, אין מה להתלונן על כך שהשיב לשאלות שנשאל, ובהחלט לא היה מזיק אילו לצד נושאי המשפט למשל, היו מדברים על עוד עניינים בוערים בחיים עצמם, מהעיכוב בהעברת תקציב המדינה ועד התוצאות המזעזעות של מערכת החינוך. אלא שנתניהו קפץ על ההזדמנות ולא נקט אפילו בפרומיל של מאמץ כדי להראות שהיקום ספוג הרעל שחי בו לפני המלחמה לא יהיה אחריה, גם אם הוא חש שנעשה לו ולבוחריו עוול עצום. ניכר כי לא הייתה לו שום כוונה להפגין את האיפוק הנדרש ממנהיג שזה עתה דיבר במילים נרגשות על הקרבת הלוחמים ושאר הציבור מאז האסון הנורא שהתרחש במשמרת שלו. להפך: כמו בימים העליזים שבהם פיתח התמכרות לשריפת מועדונים, הוא שש אלי קרב, התחפר בתחושות הרדיפה האינסופית ואפילו שכח שביום שבו נופלים שבעה לוחמים, אתה לא אמור להיראות כל כך מבסוט מעצמך בגלל סלוגן ילדותי כמו "הכל הולך חביבי בניסיון להוריד את ביבי".
אלא שמאז 2015 בערך וביתר שאת מאז התגבשות ההליך הפלילי נגדו, אין נתניהו אחר - וכנראה שגם לא יהיה, בטח אם הצליח לשרוד בשלטון למרות מחדל בסדר גודל תנ"כי כמו 7 באוקטובר. לפי המופע המייאש הזה הוא באמת לא יסתפק בפחות מניצחון מוחלט - על מה שנשאר מהמקום הזה.
נתניהו שש אלי קרב, התחפר בתחושות הרדיפה האינסופית ואפילו שכח שביום שבו נופלים שבעה לוחמים אתה לא אמור להיראות כל כך מבסוט מעצמך
