יש תוכניות ריאליטי שמציבות בפני המתמודדים תנאים קשוחים במיוחד. נאמר, ניתן להם תקציב של דולר ליום ובאמצעותו הם נדרשים להסתדר באיזה פלך נידח בתאילנד, על כל המשתמע מכך, מפאד תאי ועד מקום לשים את הראש. לא פשוט, אך גם לא באמת מציאות – אחרי הכל זה משחק וזו טלוויזיה, והתקציב הדחוק הוא אמצעי מלאכותי לייצר דרמה.
אלא שתקציב בסיסי והמגבלות הנגזרות ממנו הוא היומיום של מרבית הישראלים, ולא רק כאלו שבחרו להשחית את זמנם על תפיסת טרמפים בדרום-מזרח אסיה. איך אפשר להסתדר עם דולר אחד ליום, הם בטח תוהים לעצמם ביושבם מול הטלוויזיה, עייפים מיום עבודה שבו הרוויחו הרבה יותר מזה, משוכנעים אולי שחייהם שונים בתכלית מאלו של המתחרים המיוזעים, מתענגים על הבדלי הוודאות, הנוחות והעושר בינם ובין המתמודדים. אלא שאם מישהו היה צופה בהם צופים בריאליטי הוא לבטח היה שואל עליהם את אותו הדבר. איך, לעזאזל, הם מסתדרים עם 350 שקלים, השכר החציוני, בחלוקה יומית? וזה בתנאי שמעניקים להם הנחה ומתעלמים מהוצאות חודשיות קבועות כמו משכנתה, שכר דירה, גנים, חשמל, ארנונה, ביטוחים, מים ועוד הוראות קבע שמכווצות משמעותית את 350 השקלים הללו, שלא לומר מעלימות אותם לגמרי. הישראלים כולם, בלי יוצא מהכלל, מתמודדים בתוכנית ריאליטי אשר אינה מצולמת ולא משודרת, ובה כולם מפסידים.
בשנת 1997 הוקמה בישראל עמותת "פעמונים", אשר עוזרת למשפחות להתנהל נכון כלכלית. שני גופים אינם מחוסרי עבודה בישראל – חברה קדישא, ועמותות לניהול כלכלי נכון. אנשים לעד מתים, ולפני שהם מתים רבים מהם חולים כלכלית. שרון לוין, 55, היא מנהלת ההסברה של "פעמונים", ומהנתונים שבידיה עולה כי בקצב הזה לא רק המשפחות בישראל יזדקקו לסיוע, אלא גם העמותה המבקשת לסייע להם. "בשנה האחרונה פנו אלינו מעל 13 אלף משפחות וביקשו ליווי פרטני, ומעבר לכך היו לנו 18 אלף משתתפים בהדרכות שאנחנו עושים", אומרת לוין, "הצורך רק גדל. בחודש החולף פנו אלינו כאלף משפחות חדשות. בתחילת המלחמה העניין הכלכלי נדחק הצידה באופן טבעי, אבל עכשיו זה חזר בענק. נכנסנו למלחמה בתקופה של העלאת ריבית והתייקרות משכנתה, ויחד עם הגזירות שהולכות להגיע בינואר אפשר לראות איך מעמד הביניים נשחק מאוד".
מעמד הביניים הישראלי הוא החומר החזק בטבע. אפשר לרסק עליו יהלום. כבר שנים רבות שמדברים על שחיקתו, ובכל זאת תמיד נותר ממנו משהו מספיק מוצק כך שאפשר יהיה להמשיך ולשחוק אותו. אולי בקרוב יגיע הרגע שבו כבר לא יהיה מה לשחוק. כבר כמה שנים, וביתר שאת בשנה החולפת ועל אחת כמה וכמה החל מינואר הקרוב, הכסף בישראל הוא לא נייר ולא מטבע אלא נוזל. הוא זולג מבין האצבעות, וכל ניסיון למנוע ממנו ללכת לאיבוד משול לניסיון להחזיק מים בכפות הידיים. מה עושים עם 350 שקל אשר קונים היום פחות מאי פעם? שאלה טובה. אנשים אוכלים עגבניות, הילדים שלהם לובשים חיתולים והמכונית שלהם זקוקה לדלק בדיוק כמו בדור של ההורים שלהם, רק בהבדל אחד – מחירם של כל אלו יקר היום בהרבה.
בניסיון לתקף את מה שהוא בגדר תחושה שהכסף נגמר ברגע, ניסינו לבדוק מה שווים היום 350 שקלים, ובתנאי שהשימוש שיעשה בהם ישמש לרכישת מוצרי יסוד בלבד. בלי להוציא חצי מהסכום על מסעדה, ובלי להשתמש ברבע ממנו לרכישת ספר או כרטיס להצגה – רק המעט הדרוש למחיה. המטרה הייתה להשתמש בכסף אך לחלוטין לא "לבזבז" אותו. אין צורך לבדוק אקטיבית באיזו מהירות אפשר "לשרוף" 350 שקלים בישראל. גם קמצן כרוני, חסכן מדופלם או סגפן נזירי יצליחו להשתמש ב-350 שקלים בישראל על מוצרים הכרחיים. אין כאן "הצלחה" או "כישלון", מושגים המסגירים משימה שיש לה שני סופים אפשריים. בישראל, האדם לא מוציא כסף – זה הכסף שמוציא אותו.
10:04: תחנת דלק
בימים שבהם אין בתחנות מסוימות מבצעים מיוחדים אשר מוזילים לעיתים את מחירו של ליטר בנזין אל מתחת לשבעה שקלים, המחיר הוא 7.12 שקלים לליטר. במכל של קיה ספורטז' יש 60 ליטרים. מאה שקלים, כ-30 אחוז מהתקציב היומי, מספיקים לרכישת כ-14 ליטרים ועוד כמה אדים של דלק – פחות מחצי טנק של קיה פיקנטו קטנה. אחת מתופעות הלוואי הבלתי נמנעות של יוקר המחיה היא הפיכת מה שבעבר נחשב לסטנדרט למותרות. זו האשמת קורבן קלאסית. כיום, עצם המחשבה להחזיק מכונית פרטית במציאות כלכלית הולכת ומתקדרת נתפסת כנהנתנות מסוימת. למה להחזיק רכב פרטי אם אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית? וכאשר תתייקר הנסיעה בתחבורה ציבורית, יתהו מדוע מי שמשלם על נסיעה באוטובוס במקום לקנות קילו עגבניות במחיר מופקע, לא בוחר ללכת למכולת ברגל. ואם כבר יקר לו, אז מדוע הוא הולך ברגל למכולת הקרובה ולא לסופר הגדול והזול ביותר בצד השני של העיר? מפני שאין לו כסף לנעלי הליכה.
100 שקל בעבור 14 ליטר דלק, נותרו 250 שקלים
"אחת לשנה אנחנו מוציאים את 'מדד פעמונים לחוסן כלכלי'", מספרת לוין, "אנחנו עושים סקר שבו אנחנו בודקים את החוסן הכלכלי של משפחות בישראל לפי מדגם מייצג של אוכלוסייה, וראינו שבאחד מכל חמישה בתי אב נאלצו ב-2023 להימנע מקניית מוצרי יסוד או תרופות בשל נסיבות כלכליות. הכסף שלנו קונה פחות ולכן אנחנו צריכים להדק את החגורה ולהתייעל בתקציב שלנו. את הדברים הבסיסיים אנחנו עדיין נמשיך לקנות ולצרוך, אבל בכל הקשור ליתר הדברים - יכול להיות שבתקופה הקרובה נצטרך לקנות פחות. צריך ממש לעשות את ההפרדה בין מה שאני צריכה למה שאני רוצה. אני לא אשלח את הילדה שלי לארבעה חוגים, אני אשלח אותה לשניים. צריך להיות על זה, כי אם אני לא עם האצבע על הדופק אני מכניסה את עצמי למינוס, לוקחת הלוואה, ההלוואות הן יקרות והריבית מאוד גבוהה, ואז נכנסים ללופ ובור כלכלי ומעגל חובות אינסופי".
ידיעת הכסף, ולא רק במובן של אילו השקעות יניבו רווחים נאים אלא גם של ניהול תקציב משק בית, היא מומחיות חמקמקה שרבים בוחרים לטאטא מתחת לשטיח מאשר להתמודד עימה. הזרות של המספרים, היעדר הניסיון או הכלים הבסיסיים, הפחד לצלול לעומקה של התהום – הכל מוביל להימנעות מסוכנת שבתורה רק מחמירה את המצב. "לא לימדו אותנו בשום מקום, בטח לא בבית ספר ולא בשום מקום אחר, איך לכלכל בית", אומרת לוין, "הרבה מאיתנו לומדים איך להתנהל ממה שהם רואים בבית אצל ההורים וזו לא תמיד הדוגמה הכי טובה. אנשים פוחדים לגשת לנושא הזה. אנחנו לא מדברים על זה, אפילו לא בין בני זוג, בטח שלא עם הילדים, אז גם הדור הבא יוצא נפקד מהדבר הזה".
במובנים רבים, ישראל 2024 היא צלחת פטרי מושלמת לריבוי גזירות כלכליות. "השיח הציבורי לא מצליח להתעמק בשום נושא", אומר שאול מרידור, 48, לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר וכיום סמנכ"ל כספים בחברת לייטריקס, "הכל שערורייה שרודפת שערורייה, אז בסופו של דבר מתרגלים לכל. הממשלה מטרילה את הציבור יום אחרי יום באלף ואחד דברים, ואז הכל עובר. אף אחד לא יודע לחזות אם ומתי יהיה משבר כלכלי, אבל כשהוא יהיה אנחנו נדע להגיד למה. ככה זה כלכלנים. היתרון הגדול של משבר כלכלי הוא שזה בדרך כלל מוציא אנשים לרחובות ובעיקר לקלפי. כשהמצב הכלכלי רע, מענישים את הממשלה. אני חושב שעוד יהיה יותר רע, אבל העם הזה בגדול לא עם שאוהב שרודים בו. לכן אני מאוד אופטימי. אבל זה יעבור דרך תקופה לא פשוטה".
עמותות כמו "פעמונים" הן עמותות מגן במובן שהן לא יכולות להשפיע על יוקר המחיה בישראל, רק לצייד בכלים לשרוד אותו. אחד מהדברים שהן מנסות לעודד הוא את החשיבה כיצד להגדיל הכנסה. כן, אם מוחמד לא יבוא אל ההר והחיים בישראל לא יהפכו זולים יותר, אז אין ברירה – ההר יצטרך לבוא אל מוחמד. "צריך לחשוב איך מגדילים הכנסה – עוד משמרת, עוד עבודה, לבקש העלאה מהמעסיק אם זה אפשרי", אומרת לוין, "הרבה למדו לעשות את זה כי לפעמים ההכנסה פשוט לא מספיקה".
10:22: סופר-פארם
בלי לפתוח עין רעה, הילדה הקטנה בריאה, וגם מלאי החיתולים כבר חודש, וכך כל מה שנדרש בביקור הזה הוא שמפו ומרכך לשיער עבור מי שבאופן נטול כל היגיון כלכלי הוא אינו קירח. השניים עולים 20 שקלים אחרי הנחה, וזאת בלי תנאי של רכישה בכרטיס האשראי הייעודי של הרשת. ניצחון גדול לאזרח הקטן.
20 שקל בעבור שמפו ומרכך לשיער, נותרו 230 שקלים
"הסיפור הגדול בעיניי הוא לא אם יש התייקרות או לא - יש התייקרויות גדולות, זה נכון, אבל אלו החיים", אומר מרידור, "הסיפור הוא לא אם כתוצאה מהמלחמה יש עלויות גדולות למשק. השאלות הן: אחת - האם הממשלה עושה הכל כדי למנוע התייקרויות שלא צריך שיהיו, ושתיים - האם ההתייקרויות הללו חלות על כל האוכלוסייה בצורה שווה והאם כולם נושאים בנטל. זה מאוד חשוב לסולידריות החברתית, לא רק הכלכלית. הממשלה לא עושה מספיק כדי לעצור הוצאות שהיא לא צריכה להוציא, ובנוסף נמנעת מעשיית רפורמות שיקטינו הוצאות מחיה, ואת החשבון כולו היא מגישה לאוכלוסייה מאוד ספציפית שמשרתת במילואים ועכשיו משלמת עוד יותר מסים. היו התייקרויות בכל מקרה, גם אם זו הייתה ממשלת החלומות שלי, אפילו אם הייתה ממשלה שעובדת בשביל הציבור מהבוקר עד הלילה. השאלה האם עושים מספיק היכן שיש מה לעשות".
10:45: סופר
בסניף של אחת מרשתות השיווק הזולות בישראל, העגלות כבר מזמן גדולות מדי עבור הארנק. גם היום ניתן למלא אותן עד להתפקע בקנייה משפחתית שבועית טיפוסית, אבל המחירים כבר מזמן לא כפי שהיו. ישנן רשתות ייעודיות למגזרים מסוימים אשר מעניקות הנחות מפליגות, אך כבר סיכמנו שלא לכולם שמורה הזכות להחזיק ברכב שיאפשר להרחיק עד לסניף ספציפי, והיסחבות עם סלים בתחבורה ציבורית תגבה מחיר אלטרנטיבי שעולה על זה הישיר שייחסך. כאשר דלתות הסופר ייפתחו בשנית, יהיה בעגלה מקבץ אקלקטי אך הכרחי של שני גביעי קוטג' (בעלות של 12.40 שקלים), שני קרטוני חלב (14.20), ארבעה מעדנים לילדים (16), חבילת ניוקי 500 גרם (8.90), שני מיונז הלמנ'ס (23.80), נוזל כלים פיירי בנפח 1.20 ליטר (19.90) ונוזל לניקוי חלונות (9.90). קניית שוליים, שרחוקה מלספק את הצרכים השבועיים של משפחה בת ארבע נפשות, ולחלוטין לא עונה אפילו על הצרכים היומיים שלה בהיעדר ירקות, פירות ולבטח מוצרי בשר.
105.10 שקלים בעבור כל המוצרים, נותרו 124.90 שקלים
11:30: ירקנייה
ביקור אצל ירקן בישראל של סוף 2024 הוא עוד אספקט שהחיים הפכו ממובן מאליו לנהנתנות מסוימת. החלוקה לסחורה מובחרת בפנים החנות ולזולה יותר מחוצה לה אמנם מאפשרת שליטה מסוימת בהוצאות, אבל מדוע לא לקחת את החשיבה הכלכלית – או שמא נכון יהיה יותר לומר, האילוץ הכלכלי – שלב אחד רחוק יותר ולרכוש את הפירות והירקות בסופר? הרי השורה התחתונה של ההבדל במחיר מובהקת וניתנת לכימות הרבה יותר מאשר כל ניסיון לדקדק בהבדלי הטעם. אולי העגבנייה של רשת השיווק לא באמת פחות עסיסית, בשרנית ושאר מניפולציות של איל שני בהשוואה לזו אצל הירקן? הרי על פערי העלות אי-אפשר להתווכח. כסף הוא לא עניין של טעם. תפוזים כן. אפשר ללמוד לחיות עם תפוח מעט יותר קמחי יותר בקלות משאפשר לחיות עם תפוח שעולה שקל וחצי יותר.
בירקנייה שתפוחיה מסודרים במערום שנדמה כי תנועה יד לא זהירה בקרבתו תוביל למפולת שתקבור את הקונה, אפשר להוציא 80 שקלים על שלוש חבילות מנוילנות עם מספר תותים בודדים ולא יישאר עודף בשביל בננה. זה הזמן בשנה שבו אדם שמעוניין לשמור על תקציב של 350 שקל ליום צריך לבחור בין תותים לדלק. תותים ונפט מניעים את הכלכלה העולמית. היצמדות לעיקרון של רכישת פירות וירקות מהסחורה שבחוץ מאפשרת לרכוש ב-83.10 שקלים שש בננות, שש עגבניות, תשעה מלפפונים, חבילת גזר, חמישה תפוחים, חסה אחת ושלושה תפוזים מתוך החנות. המחיר שלהם מצדיק את בחינת הפיטם בזכוכית מגדלת משל היה אתרוג מרוקאי מהודר.
83.10 שקלים בעבור הירקות והפירות, נותרו 41.80 שקלים
במדינה כמו ישראל, ובמיוחד מאז 7.10, האיום הגדול ביותר הוא לעד הביטחוני. בכסותו, נשכחות, או נכון יותר יהיה לומר "מקבלות פרופורציות", הסכנות הכלכליות. כמה איומה יכולה להיות התייקרות סל הקניות כשאנשים עדיין חטופים בעזה וחיילים חוזרים מלבנון בארון? אלא שלא מדובר באספקטים נפרדים, ובסופו של דבר ישנו קשר ישיר בין התייקרות מוצרי היסוד לטנקים במחנות הפליטים ברצועה. "מה שישלם את הביטחון זו הכלכלה", אומר מרידור, "אין ביטחון בלי כלכלה חזקה. אנחנו לא יכולים להיות מדינה חזקה בלי שהכלכלה שלנו תהיה מסוגלת לממן את זה. בשביל זה צריך שהכלכלה תצמח, שיהיה פה טוב, שיהיה פה טוב לעשות עסקים, שהאנשים שעושים הרבה כסף ירצו להישאר פה, שהם ירגישו שכשלוקחים מהם כסף לוקחים אותו בהגינות ובמידתיות. זה לא המצב עכשיו. תראה כמה מהגזירות חלות על האוכלוסייה החרדית. אז נכון שהמע"מ עולה לכולם, אבל אם מגדילים את הקיצוב לאברכים אז זה מקזז את זה במעט".
12:15: קצב
בדומה לירקן, גם הקצב הוא בעל מקצוע שאולי אפשר גם בלעדיו, שיוקר המחיה בישראל יהפוך בקרוב מהאדם שאליו הולכים כדי לקנות בשר לזה שאליו הולכים בעלי האמצעים כדי להתפנק בשניצל של העשירון העליון. הרי עופות קפואים וארוזים ניתן להשיג במחירים נמוכים בהרבה גם ברשתות השיווק, ולנקות את הפרגית מהסחוסים אפשר גם בבית, ואולי אפשר גם לגדל את התרנגולות במרפסת. אטליז תמיד היה המקום להשיג מוצרי פרימיום כמו סטייק סינטה, שמחירו עשוי להגיע גם ל-249 שקלים לקילו, אבל האם עכשיו גם העדפת שניצל איכותי יותר במחיר של 59 שקלים לקילו היא צרכנות לא נבונה? 740 גרם שניצל עולים כאן 44.20 שקלים.
44.20 שקלים בעבור 740 גרם שניצלים
למרבה הצער, חרגתי מהתקציב. עם כמה ירקות לסלט ותפוחים ובננות לקינוח, באמצעות הדלק שסייע לי להגיע לכל המקומות ושניצלים לטבול במיונז, אתחיל את מחר בגירעון של 2.40 שקלים.
