ליסמין (39) ודורון (34) סידו יש ארבעה ילדים בגילים שנתיים, 8, 18 ו-21 (השניים הבוגרים מנישואיה הקודמים). היא מנטורית אישית, מרצה ומנחת קבוצות, שחקנית, ולהשלמת הכנסה עובדת בטיפולי ציפורניים. בימים אלה היא לומדת שנה שנייה לתואר במדעי ההתנהגות, כולל התמחות במיינדפולנס ובקולנוע מסייע, במכללת עמק יזרעאל. דורון שכיר בחברה שמייצרת מזון לבעלי חיים, ובנוסף הקים עסק לתחזוקת מערכות סולאריות.
המלחמה פגעה קשות בהכנסתם, אומרת יסמין. "לפני המלחמה היו לי חודשים שהצלחתי להרוויח גם 15,000 ואפילו 20,000 שקל בחודש. רצתי עם ההצגה 'בעיניים שלי' שמבוססת על סיפור חיי כמי שנפגעה מעבירות מין והשתקמה, והשתתפתי בעוד הצגות", היא מספרת, "בנוסף אני מרצה ומנחה קבוצות להעצמה והעשרה, ובין היתר מרצה על פוסט-טראומה, הפרעות אכילה, ואיך להגיע מרקע חסר סיכוי ולהרים ראש. כשחקנית וכמרצה היו לי חוזים עם משרד הביטחון שנתיים קדימה, הופעתי בשב"ס ובצבא".
עם פרוץ המלחמה הכל נעצר. "כל החוזים שהיו לי קדימה בוטלו עד הודעה חדשה, לא מעט נשים ביטלו טיפולים בגלל המצב, דורון גויס למילואים, ואני נשארתי עם הילדים בבית. קיבלתי פיצויים חלקיים, כי לפני כן הייתי בחופשת לידה, וממה שקיבלתי עוד גבו מס הכנסה. אני מקבלת קצבת נכות מהביטוח הלאומי של 5,000 שקל, שלא מספיקה לי לתרופות וטיפולים".
יסמין מספרת שעד המלחמה דורון הכניס כ-12,000 שקל בחודש. הגיוס הממושך למילואים שהסתיים רק לפני חודשיים פגע מאוד בעסק, והיום הכנסתו מגיעה לכ-7,500 שקל בלבד. "הוא נפגע משמעותית כי גם מקום העבודה נפגע, ובמקום לפטר עובדים הורידו לו אחוזי משרה בלי שעות נוספות, וגם אין ממש עבודה בחורף בשטיפת מערכות סולאריות".
חופשה לא באה בחשבון
נכון לעכשיו, היא אומרת, היא מצליחה בקושי להגיע ל-3,000 שקל הכנסה מעבודה בציפורניים, "וההכנסה שלנו עומדת על בערך 15,500 שקל בחודש, לעומת 27,000 ואפילו יותר לפני המלחמה. אבל ההוצאות שלנו בקלות חוצות את הרף של 23,000 שקל, וזה אחרי הרבה שקלול איפה אנחנו יכולים להצטמצם ולוותר. למשל, לחופשה אני כבר לא זוכרת מתי יצאנו, זה לא בא בחשבון. את הילדה נאלצתי להוציא מכמה חוגים שהשתתפה בהם והשארתי לה חוג אחד".
הקשיים לא היו רק כלכליים, אלא גם נפשיים. יסמין משתפת: "חוויתי רגרסיה קשה, תחושות בדידות. כרגע דורון חזר הביתה אבל הוא צפוי לחזור למילואים שוב בפברואר. מעבר להתמודדות הכלכלית, השירות בעזה השאיר בו צלקות עמוקות, כולל אובדן של חברים קרובים לנגד עיניו. מאז הוא מתמודד עם תסמינים של פוסט-טראומה, אבל מסרב לפנות לטיפול, גם בגלל הקושי לשתף ולדבר על זה, וגם בגלל עלויות גבוהות שאין באפשרותנו לממן. גם לילדים יש צרכים שונים שאנחנו בשלב זה נאלצים לוותר עליהם כדי לצמצם הוצאות".
מה יהיה אחרי שייכנסו לתוקף הגזירות החדשות?
"ברור לנו שהגזירות יקשו על ההתמודדות, כי עדיין לא הצלחנו להשתקם מנזקי המלחמה, ועכשיו עוד התייקרויות. לאן יגיע יוקר המחיה וכמה אנחנו יכולים להעמיס על עצמנו עוד עבודות כדי להשלים הכנסה. כבר לא נותר לנו זמן ביממה. צריך זמן לילדים, הם בקושי רואים את שנינו. שלא לדבר שגם שכר הדירה לא הפסיק לעלות, חיים כאן ברמת מחירים כאילו מדובר בתל-אביב.
:אני לא טסה לחו"ל ולא מבלה, חתכנו משמעותית בהוצאות אוכל וטייק-אוויי, אולי פעם בחודש אני מסכימה לילדים. הבן שלי, בכיתה י"ב, קיבל דמי כיס 200 שקל לשבוע, אבל כבר לא זוכרת מתי הצלחתי לפנק אותו בדמי כיס בתקופה האחרונה. אנחנו אנשי עבודה חרוצים. אנחנו לא קורבן, אנחנו אנשים חזקים, יש לנו הרבה מה להציע, ואני יודעת שבסוף נצא מהפלונטר, אבל מכת גזירות נוספת לא תועיל ואפילו תכניס אותנו יותר לבוץ.
"עשינו מה שיכולנו כדי לשרוד את התקופה, אפילו גיוס המונים שלצערנו לא הצליח. היום אנחנו מוצאים את עצמנו בלי כרטיסי אשראי, עם חובות מצטברים, פתחנו חסכונות, יש קושי לעמוד בתשלומים חיוניים כמו ללימודים ומסגרות לילדים, העסקים לא מתרוממים ויש תחושת ייאוש. המצב אילץ אותנו בלית ברירה לקחת הלוואות מגופים חוץ-בנקאיים. אבל אני לא מוותרת. ממשיכה ללמוד, אחרי שסיימתי את השנה בהצטיינות, וממשיכה להיאבק על הפרנסה".
חשבון חודשי: משפחת סידו
הכנסות: 15,500 שקל בחודשים האחרונים (27 אלף לפני המלחמה)
הוצאות: יותר מ־23 אלף שקל
שכר דירה: 7,100 שקל
סל קניות: 5,000 שקל
אחזקת שני רכבים (כולל דלק, ביטוח וטיפולים): 1,000 שקל
שכר לימוד אקדמי: 2,600 שקל
גן וצהרון: 5,000 שקל
חשמל: 900 שקל
מים וארנונה: 1,100 שקל
חוגים: 800 שקל
הפסד שנתי ב־2025 כתוצאה מהגזירות: 6,000 שקל
