המזרח התיכון מזמן לכולנו טרגדיה מתמשכת ושוחקת. אך יש מעט מאוד רגעים היסטוריים, כאלה שמשנים הכל. רגע אחד כזה היה 7 באוקטובר. רגע אחר אירע השבוע, כאשר דמשק נפלה.
הציר האיראני איננו קיים עוד. באורח פשוט, עד לפני כמה שבועות יכול היה המשטר בטהרן לשגר משאית מדרום איראן, שתעשה את דרכה צפונה, תחצה באזור עיראק הידידותית לאייתוללות, תעבור משם לגבול המזרחי של סוריה, שם תתקבל במשטר המשרת אותם, ותיסע דרך דמשק כל הדרך לחופי הים התיכון בביירות, שם תתקבל בידי חיזבאללה. עם נפילת סוריה, והמכות הקשות לחיזבאללה, זה כבר בלתי אפשרי. השקעה של עשרות שנים ומאות מיליארדי פטרו-דולרים של האיראנים ירדה לטמיון. שיטת הפרוקסי, רשת השלוחים שבנתה איראן נגד ישראל, נראתה אפקטיבית ומרתיעה. אך התברר שקורי העכביש של נסראללה אינם ישראל, אלא הרשת האיראנית. שלוחי איראן היו אמורים להגן עליה. לבסוף התברר שהיא נגררה להגן עליהם, ונכשלה. המנהיג העליון האיראני היה מלא האשמות השבוע. מרירותו תמתק לכל רודף שלום באזור.
5 צפייה בגלריה
(מורדים סורים בדמשק. בעוד שנה־שנתיים הם יתחילו לדבר על השבת הגולן כמשימה איסלאמית קדושה | צילום: אי-פי, Omar Sanadiki)
לא שיש לנו אשליות בקשר לדמשק. גם שם נהיה לבד. "המורדים ניצחו", אמר גורם ביטחוני מישראל לעמיתו האמריקאי וזה תיקן אותו מיד: "אל תגיד מורדים, הם ג'יהאדיסטים. טרוריסטים". הישראלי לא היה זקוק לתזכורת הזו: הוא בדיוק פיקח על מבצע צה"לי להשמדת יכולות הצבא הסורי. התפיסה המקובלת במערכת הביטחון היא שג'יהאדיזם שיעי הוחלף בג'יהאדיזם סוני. לעת עתה, המשטר ישכנע את העולם שהוא לא אל-קאעידה. ינסה לכבוש את המדינה כולה, ולהשליט סדר. אבל בעוד שנה-שנתיים הוא יתחיל לדבר על השבת הגולן כמשימה איסלאמית קדושה.
עוד לפני נבואות הזעם – ריאליות ככל שיהיו – צריך לומר את המובן מאליו: סוריה השתחררה. ממעמקי המדבר הסורי ועד למחוז אידליב, ממרתפי העינויים של כלא סיידנאיא ועד לשוק של חלב, מרחובות ביירות ועד לגבולות עיראק והמזרח התיכון כולו, זו מציאות מהפכנית. שושלת אסד לא הייתה רק, או בעיקר, שלשלת בציר ההתנגדות; היא הייתה סמל למשטר עבש, דיקטטורי, מתקרב רק לצפון-קוריאה. מקום קפוא בזמן.
הסורים עצמם התרשמו פחות מכיבוש דמשק, והרבה יותר משחרור כלא סיידנאיא. המקום שבו הוצאו להורג עשרות אלפים, ונעלמו רבים אחרים. הסרטונים שיצאו משם השבוע המחישו את מוחשיות הרשע. חבלי התלייה. הגופות שהומסו בחומצה. האסירים שנשכחו בתאים התת-קרקעיים. רשימות ההוצאות להורג. האסירים שהיו שם עשרות שנים, ולא ידעו דבר על העולם החיצון. הסיפורים על הילדים שנולדו בכלא. הכלא היה סמל עליון לכוח האינסופי של משטר רצחני. ואל סיידנאיא עלו לרגל השבוע משפחות מכל רחבי המדינה, מחפשות את יקיריהן שנעלמו. כמעט בכל המקרים, הן לא מצאו דבר. המשטר העלים את מתנגדיו וכל זכר שהיו קיימים.
פרפר בסוריה, הוריקן בעולם /
יש פה לקח. על אף בניין בשום אוניברסיטה במערב לא השתלטו למען העם הסורי. הפגנות סוערות לא נערכו בקמפוסים יוקרתיים, בשעה שנטבחו מאות אלפים. בניגוד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא היה פה סיפור פשטני ושקרי של "מדכאים לבנים" ו"קורבנות ילידים", ולכן דמם של הסורים היה מותר. המלחמה התקבלה כעובדת יסוד מצערת, ואז נשכחה. הסורים שדיברתי איתם, פליטים באירופה, היו מלאים באכזבה אין קץ מהמערב שהפקיר אותם. וצריך להזכיר: הם הופקרו ללא ספק. רגע המפתח הוא הקו האדום שהציג נשיא ארה"ב ברק אובמה ב-2012, ובו התרה במשטר שלא לעשות שימוש בנשק כימי נגד עמו שלו. אסד התעלם ורצח המונים עם גז עצבים. ארה"ב ובריטניה התכוננו להגיב. תגובה אווירית בלבד, ומוגבלת. המורדים סברו שפעולה צבאית שכזו תוביל לנפילת המשטר החלש, המקרטע. ואז, תפנית של חולשה. הסתבר שהציבור האמריקאי כה אלרגי לעימותים במזרח התיכון אחרי עיראק, שהוא מתנגד אפילו לתקיפות אוויריות. ובמילים אחרות: שהסורים ייחנקו. הנחישות של הנשיא אובמה קרסה במהירות אופנתית. הצוות הנשיאותי תידרך שהוא שינה כיוון אחרי "הליכה" עם ראש הצוות שלו במדשאת הבית הלבן. כה רומנטי ותיאורי: הליכה על המדשאה בוושינגטון השלווה.
ההשלכות היו הרות אסון. אובמה החליט לקחת את ההצעה של ולדימיר פוטין. היוזמה של הצאר במוסקבה הייתה מתוחכמת מאוד. הנשק הכימי ייצא מסוריה, והמערב לא יתקוף בתמורה. קרו עוד כמה דברים: הרוסים נכנסו לסוריה בכוח גדול, ובלי שארה"ב תעפעף. היה צריך לפקח ארוכות על תהליך פירוק הנשק הזה. התחוור כי לא כל הנשק הכימי פורק ויצא, וממילא האמנה הרלוונטית לא מתייחסת לשימוש בכלור כנשק כימי. ואכן, אסד המשיך לעשות שימוש בכלור באין מפריע, שנים לאחר מכן.
כמו תאונה בכור גרעיני, סוריה המשיכה להתלהט ולהפוך לרעילה יותר. דאעש השתלט על 40% מהמדינה והכריז על ח'ליפות איסלאמית. זה לא הפריע במיוחד למערב, עד שהוא התחיל להוציא להורג זרים ונוצרים בעריפת ראש; אנחנו חיים בעולם שבו הדימוי של עריפת ראש אחת חזק יותר ממותם של אלפים, שפשוט נרצחו ביריות.
במקביל, פרץ משבר הפליטים באירופה, אחרי שאסד, בעידוד הרוסים, החל לדחוף את עמו שלו אל מחוץ לסוריה. הסורים חצו את הים בין טורקיה ליוון, חלקם נספו בדרך, ומאות אלפים הגיעו ליבשת האירופית. פליטים הם לא דבר פופולרי, והגרמנים הגיעו להסכם עם ארדואן שיבלום את הגעת הסורים ליבשת. זה היה מאוחר; מלחמת האזרחים הסורית, זו שאף אחד לא ספר, במדינה נידחת וללא מאגרי נפט ענקיים, כבר תרמה תרומה מכרעת לברקזיט. והברקזיט (ומשבר הפליטים ותמונותיו) תרמו לעלייתו של דונלד טראמפ ב-2016.
האם כל זה היה קורה ללא המלחמה הסורית? אולי. אך הייתה לה תרומה מכרעת. משק כנפי הפרפר של הסבל הסורי גרם להוריקנים. לא אחד, אלא רבים.
הדבר הנורא הוא ההתמשכות של המצב הזה. ההיסטוריה האיטית של הסבל. משטר אסד היה חלש תמיד, מראשית המלחמה. אך הוא הצליח לתמרן; חיזבאללה הציל אותו, ואז משמרות המהפכה ואיראן. ולאחר מכן הרוסים. האמריקאים נכנסו לבסוף לסוריה, כמובן, בעיקר בגלל דאעש. אך התפיסה המקובלת הייתה שאי-אפשר להפיל את אסד, כי הרוסים והאיראנים מאחוריו. כפי שפורסם בעמודים אלה בתחילת השבוע, אמ"ן העריך שהצבא הסורי הולך ומשתקם. זו הייתה שגיאה. להגנתו ייאמר כי בממדים חומריים זה אכן היה המצב: רכישת אמל"ח, אימונים, שיפור הפיקוד והשליטה. אך כמו במקרים דומים בהיסטוריה, משטרים אינם נופלים רק בגלל היבט חומרי.
בשעות האחרונות לפני שנמלט למוסקבה, עיר המקלט לדיקטטורים המסולקים, אסד עוד לא הבין את מצבו. גורמי מודיעין מערביים נחשפו בזמן אמת למציאות מדהימה הרודן השתולל. אמר לאנשיו שהצבא כושל והגנרלים גנבים. ניסה להפעיל כל טריק בספר, שיגר הצעות של הרגע האחרון למערב ולמדינות המפרץ, איים, ניסה לשחד. היה משוכנע שיש לו עוד דיביזיה, שנעלמה. שום דבר לא עבד.
ולכן, אסור לבוז לשמחה הטהורה של הסורים מנפילת משטרם הדכאני ולא כדאי לזלזל ברצונם לבנות מדינה חדשה. תומכי אסד במערב ביכו השבוע את נפילת הדיקטטור, וכינו את מחליפיו, "Woke Al-Qaeda". רבים מהם, כמו ג'ורג' גאלאוויי או מקס בלומנטל, הם גדולי שונאי ישראל. זה היה תענוג צרוף לחזות בתסכול הנורא שלהם, ובאובדן הדרך של חשבונות אנונימיים ברשתות חברתיות, המנוהלים כנראה מרוסיה. הרוסים השקיעו הון עתק בסוריה, והשבוע מיהרו לנסות ולמצוא אשמים בכישלון; אסד עצמו, ובצוק העיתים נשלף גם "האימפריאליזם" של הישראלים. מעכשיו אסד הוא אורח-אסיר ברוסיה: במוסקבה חושבים על הדיקטטור הבא. חשוב שיידע שהאימפריה לא תנטוש אותו, גם כאשר ההמונים ירצו לתלות אותו.
המכה למוסקבה קשה, ואולי תתרחב אם אכן הבסיס הרוסי על חופי הים התיכון בטרטוס יפונה. במובן הזה, מה שהתרחש בסוריה הוא אירוע יוצא דופן במגמה העולמית בשנים האחרונות: חשבו איפה לאחרונה נסוגו איראן ורוסיה. היכן השתחררו אנשים מלפיתת ברזל.
ומי הבא בתור / ישראל הרשמית והלא-רשמית חגגו השבוע את נפילת משטר אסד, ואת המהפך המדהים – תוצאה של פעולות מערכת הביטחון וצה"ל – מאז 7 באוקטובר. אלה חגיגות מובנות לגמרי. לא לחינם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן מגיע לארץ. מעבר לעניינים בוערים, יש פה עניין של מורשת. ברגעיו האחרונים, מנסה ממשל ביידן לקבל קרדיט על ההצלחה בריסוק ציר ההתנגדות.
ראש הממשלה נתניהו ייחס לעצמו את ההצלחה כולה, ואפילו פתיחת המשפט לא הצליחה להרוס את מצב רוחו האופורי. הטעויות נעשו במהירות, כמקובל. ייתכן שהיה טעם רב בתפיסת החרמון הסורי, ובהשתלטות על אזור החיץ. אבל ספק רב אם ישראל הרוויחה משהו מהצהרות הרהב והביקורים הפומביים של ראש הממשלה ושר הביטחון ברמת הגולן. ישראל אמרה הכל השבוע: איימה על סוריה, התפארה בהפצצות שם, אמרה שהיא רוצה "יחסים" כדברי נתניהו, איימה שוב נגד מעורבות איראנית. ביומיים הראשונים העולם שתק על חדירת ישראל לסוריה, אך בשלב מסוים הרעש שבקע מההצהרות הפומביות היה כבר מחריש אוזניים. איו לי אלא לפרגן לתא הכתבים הצבאיים שקיבל סיור מעבר לגבול הסורי. הם עשו את עבודתם נאמנה. אך מה בדיוק הטעם ברצון להציג תפיסה זמנית – כך הוגדר בישיבת הקבינט – שנעשתה ללא קרב, בתור איזה הישג?
המערכת הישראלית, עולצת, נשאבה לתחרות פנימית של לקיחת קרדיט. והתוצאה: בתוך זמן קצר, המזרח התיכון וגם האירופאים התעוררו, והחלו דרישות לנסיגה ישראלית. ישראל דחפה את עצמה לסיפור, והפכה להיות הסיפור. בעקבות דבריו של שר הביטחון כ"ץ (שאיים שמי שילך בדרכו של אסד "יסיים כמו אסד") כתב ההיסטוריון הצבאי פרופ' דני אורבך בעמוד הפייסבוק שלו כי "יש משטר חדש בסוריה. ראשיו בקושי מדברים עלינו. גם אם הם עוינים מאוד לישראל, הם עוינים עוד יותר לאיראן ואפשר להתחיל ליצור גשרים לשיתופי פעולה, אפילו אחרי השמדת הארסנל של אסד. למה, למען השם, לשדר להם בכל דרך אפשרית מסר של 'ישראל היא האויבת שלכם?'".
מי ששתק הוא אבו-מוחמד אל-ג'ולאני. שליט דמשק החדש הוא מנהיג פיקח, אכזר. נראה שלמד את הלקח מנפילת דאעש, שנואת נפשו, ומריסוק אל-קאעידה, כור מחצבתו. למרות ההתקפות האימתניות של ישראל על תשתית צבאית סורית, למרות הכניסה לגולן הסורי, אל-ג'ולאני נמנע מאיומים עליה או על המערב. ההודעה שלו על כלכלת שוק חופשי, והאיסור על נקמות, נקראו במערב כהוכחה של רצינות לקראת העתיד. המערב לוקח הודעות כאלה יותר מדי ברצינות; במקביל לרצון הטוב, תלו אנשיו את אחד מבני משפחתו של אסד על מנוף, צילמו והעלו לטלגרם. ברחבי דמשק החלו המעצרים והטיהורים. את הקבר של אסד האב שרפו. זה עוד לא הסוף: גורמי מודיעין מערביים עוקבים בתשומת לב רבה אחרי המתרחש בלבנון. ניתן להניח שגורמים סוניים, כמו גם נוצריים, יבקשו לנצל את ההזדמנות להסתער על אנשי חיזבאללה. לא מן הנמנע שישראל מחכה להתממשות התרחיש הזה. נטרול חיזבאללה הסופי יכול להתרחש רק באמצעות איחוד לבנוני נגד החזקתו בנשק. ואם זה לא יקרה עכשיו, אחרי שאסד נמלט – ספק אם הלבנונים יצליחו להתנער מחיזבאללה בעתיד.
עניין אחר, קריטי לישראל ולארה"ב, הוא הכורדים. שירותי ביון מערביים עדיין מנסים להבין מהי מערכת היחסים בין HTS ואל-ג'ולאני לבין נשיא טורקיה ארדואן. אין ספק בשיתוף הפעולה המודיעיני, העברת הנשק וזהות המטרות ארוכות הטווח. אך השאלה היא האם זו השפעה טורקית על הממשל הסורי החדש או שליטה של ממש. קיבלנו רמז מיד אחרי ההשתלטות על דמשק. מסתבר שארדואן ביקש מ-HTS לטפל בכורדים. ואף שהם נאבקים בכוח אופוזיציה פרו-טורקי אחר (SNA), אל-ג'ולאני נענה מיד לבקשה. הכורדים הם בעלי ברית היסטוריים של ישראל, משקל נגד לקבוצות אינספור בסוריה ובעיראק שרוצות בהשמדתה. ארה"ב התגייסה לבלימת ההתקפה על הכורדים. לא מן הנמנע שהאינטרסים של ישראל שיחקו תפקיד והיא הפעילה את השפעתה בוושינגטון של ביידן ושל טראמפ כדי שזה יקרה. החשש היה מחיסול מהיר של האוטונומיה הכורדית, ועלייה דרמטית בכוח הטורקי באזור. האמריקאים מצאו את עצמם במצב משונה: שתי חברות בברית נאט"ו, אמריקה וטורקיה, עם אינטרסים מנוגדים לחלוטין בסוריה. הטורקים בקמפיין נחוש לחסל את הממשל הכורדי. ארה"ב – לפחות הנוכחית – מחויבת להגן עליהם. כ-1,000 חיילים אמריקאים נמצאים לצד כוחות הכורדיים, וכל עוד הם שם, ההערכה היא שארדואן והכוחות הפרו-טורקיים יימנעו מהכרעה. אך ב-20 בינואר טראמפ יושבע כנשיא ארה"ב. בוושינגטון מתחולל כעת קרב: תומכי ישראל עובדים למען שימור האינטרס הכורדי, ותומכי טורקיה (הם לא מעטים בדי-סי, אם כי פחות פומביים) עובדים על מטרה הפוכה בדיוק. סוריה החדשה תזמן לנו עוד הרבה תהפוכות כאלה. דמשק נפלה, אבל עוד לא ברור מה יקום במקומה.
