שר הכלכלה ניר ברקת התקנא בסגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס, שבקמפיין הבחירות התחייבה להטיל פיקוח על תאגידים תאבי הבצע המנצלים "מצבי חירום קיצוניים" כדי להזניק את מחירי המזון ולגרוף "רווחים גזלניים". אף שהצעתה נקטלה מקצועית על ידי קהיליית הכלכלנים, כולל מהשמאל, האריס התעקשה לשים אותה בראש המצע הבחירות הכלכלי-חברתי שלה. לא ידוע מה הייתה השפעתה על ציבור הבוחרים, כן ידוע שהאריס הפסידה לדונלד טראמפ. התוצאה האלקטורלית האמריקאית לא הפריעה לשר ברקת לקפוץ על הרעיון כמוצא שלל רב. הוא אימץ אותו בחום עם תיקונים מקומיים: ביקש להכריז על מצבי חירום בשוקי המזון ולהעניש חברות מסוימות על ייקור לא הוגן ("גזלני", כאמור) של מוצרים נבחרים. אחד המבחנים לענישה תהיה רווחיות חריגה של היצרן או של קו היצור.
משרד האוצר הגיב על ההצעה של השר ברקת בדחייה גמורה. אגף התקציבים פירסם מסמך ביקורתי חריף, המונה את כשליה הרבים של ההצעה, לדעתו. כלכלני האוצר העירו ברמז עבה שמשרד הכלכלה נסחף באווירת העליהום על יצרניות המזון המקומיות בלי לבחון לעומק את המצב העובדתי. בנוסף הזכיר אגף התקציבים שהתייקרות סעיף המזון במדד המחירים לצרכן מאוקטובר אשתקד לא מלמדת על התנהלות חריגה של יצרני ויבואני המזון וניצול לרעה של הסיטואציה המלחמתית. בקיצור, הכל בסדר.
לא בדיוק. השינויים במחירי המזון בישראל בשנה שבין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2024 כן חריגים, במיוחד על רקע השינוי במחירי המזון כאן בהשוואה בינלאומית. ואלו העובדות:
לפי סקר השוואתי של OECD, מראשית 2019 עד ספטמבר 2023 עלו מחירי המזון בישראל בפחות מ-10%, השיעור השני הכי נמוך מבין 36 המדינות המפותחות. בחלקן התייקר המזון בקצב כפול מאצלנו – בסתירה גמורה לדיווחים בלתי פוסקים על גלי התייקרויות.
אבל במהלך שנת המלחמה שתחילתה באוקטובר אשתקד התהפכה לגמרי המגמה. סעיף המזון במדד המחירים לצרכן התייקר בישראל ב-7.8% (לפי סטטיסטיקה של OECD) או ב-6.8% (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). זהו קצב ייקור המציב את ישראל במקום השני הגבוה באינפלציית המזון אחרי טורקיה, והוא מואץ פי שלוש מקצב התייקרות המזון באיחוד האירופי באותו פרק זמן, 2.2%.
הייקור המואץ אצלנו נגרם בראש וראשונה על ידי זינוק במחירי הירקות והפירות: 15.7% בשנת המלחמה, ששיתקה את החקלאות בגבולות הדרום והצפון ויצרה מחסורים בלתי נמנעים במינים רבים. העגבניות התייקרו בלמעלה מ-50%, הכרוב ב-44%, תפוחי האדמה ב-19% ועוד.
לעומת זאת, מדד מחירי המזון ללא ירקות ופירות עלה בשנת המלחמה ב-4.7%. הרשויות הסטטיסטיות מחוץ לישראל לא נוהגות לחשב ולפרסם מדד מחירי מזון ללא ירקות ופירות; חישוב עצמי מוביל למסקנה שגם התייקרותו הייתה אצלנו לפחות כפולה ממדינות האיחוד האירופי.
האם המלחמה מסבירה ומצדיקה את הייקור החריג הזה – כפי שהיא אכן מסבירה ומצדיקה את השינויים החריפים במחירי התוצרת החקלאית? וממה הושפע הייקור: מהפיחות בשקל, מעלויות הובלה גבוהות במיוחד או מהיעדר תחרות מספקת בשוק המקומי? אין לדעת. מבנה מחירי המזון בארץ לא נחקר לעומקו, לא על ידי מכוני מחקר ולא על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסברים עממיים כאלה ואחרים פורחים לכן באוויר בלי שנזכה לתשובה מוסמכת לסוגיית יוקר המחיה בארץ, במיוחד בהשוואה בינלאומית. חשבתי וקיוויתי שהנושא ייחקר כראוי בעקבות המחאה החברתית של 2011, אבל זה לא קרה. נראה שאף אחד ממקבלי ההחלטות הממשלתיות לא מעוניין לדעת את האמת. השמעת ססמאות עדיפה.
ויש גם חדשה חיובית. זה עתה פירסם הבנק העולמי בוושינגטון סדרת נתונים (בינלאומיים) על תוצר לנפש ב-2023, גם של ישראל, המותאם לכוח הקנייה בכל מדינה. לראשונה מזה שנים, התוצר לנפש של ישראל המותאם לכוח הקנייה הישראלי כבר לא נמוך מהתוצר לנפש במדידה סטטיסטית פשוטה. הוא אפילו טיפה יותר גבוה, עדות עקיפה לשינוי חד לטובה במיקומה של ישראל במסדר יוקר המחיה הגלובלי. לפני שנצא לחגוג, נחכה לנתונים מלאים.
דיכוי ועוני
"הנשיא באשר אל-אסד בטוח במעמדו בסוריה ולכן איננו מצפים לשום שינוי משטר שם בשנים 2024-2028. למרות מלחמת האזרחים הנמשכת, למרות המשבר החברתי-כלכלי ולמרות העיצומים בהובלת ארה"ב, הצבא הסורי ביצר את שליטתו על מרבית המדינה ומאוד לא סביר שיאבד אותה".
הנ"ל הוא ציטוט ישיר מפתיח לסקירה מקיפה על סוריה שפורסמה במאי השנה על ידי היחידה למחקר כלכלי ומדיני של "האקונומיסט" הבריטי (לא לבלבל עם השבועון באותו השם; לשניהם בעלים משותפים אך מערכות נפרדות לגמרי), וניתנה לרכישה תמורת מאות דולרים.
התחזית של מחלקת המחקר והמידע ב"האקונומסיט" מפתיעה רק בנחרצות שלה; כמעט כל הפרשנים והחוקרים של סוריה היו תמימי דעים ביחס ליכולתו של אסד להמשיך לשלוט ביד חזקה בסוריה השסועה וההרוסה לאחר תריסר שנות מלחמת אזרחים רצחנית. הוא נתפס כרודן מנצח שאין לו תחליף, כמניפולטור פוליטי אכזרי וערמומי שהצליח לפורר את ארגוני המחאה וההתנגדות וגם לשעבד לצרכיו האישיים את מוקדי הכוח החלופיים בהם מגזר העסקים, תעשיית הסם הממריץ קפטגון והסחר בו (שושלת אסד הקימה אימפריה גלובלית של הסם, אמר המומחה לסוריה פרופ' איל זיסר לעמיתתי ענת לב-אדלר), הבנקאות, הפיננסים והפיקוד הצבאי. לא ניתן המשקל הראוי לעובדת חיים פשוטה: מתחילת מלחמת האזרחים ועד 2023 קטנה ההכנסה הלאומית הריאלית של סוריה ב-84% והיא הידרדרה למדינה השלישית או הרביעית הכי ענייה בעולם, עם תוצר לנפש של 500 דולר לשנה. 70% מאוכלוסייתה חיה מתחת לקו העוני, 13 שקל ליום לנפש. עושי התחזיות ל-2024 ו-2025 העריכו שהירידה ברמת החיים בסוריה תימשך והתוצר לנפש יקטן בשנתיים אלו בעוד 11% לפחות.
לבאי הכינוס של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי באוקטובר השנה בוושינגטון חולקו שתי סקירות מעמיקות ומקיפות על הקטסטרופה הכלכלית, החברית והבריאותית בסוריה ("המוניטור הכלכלי" ו"רווחת משקי הבית הסורים אחרי עשור של עימות פנימי"); ממצאיהן זעקו לשמיים. במלחמת האזרחים בסוריה, נכתב בהן, נרצחו 407,000 בני אדם ו-6.7 מיליון נמלטו כפליטים מהמדינה. ב-2023 זינקה האינפלציה ל-91%, הלירה המקומית פוחתה ב-143% (!) והסיוע החוץ ההומניטרי התכווץ משמעותית. כלכלנים סורים אף קבעו שארצם במצב הכי גרוע מתחילת המאה ה-21. שיקומה יעלה כ-300 מיליארד דולר.
אף על כן לא הבינו החוקרים, הפרשנים והכלכלנים שקטסטרופה בממדים כאלה עלולה בין רגע להצית מחדש את נס המרד המזוין נגד אסד והקליקה השולטת שלו. הם לא הבחינו בהתפרצות הקרובה של הר הגעש האנטי-שלטוני; נוח היה להניח שהרודנות ששרדה מרי של 12 שנים תשרוד עוד שנים. עיניי המנהיגים הערבים סמו מלראות את התסיסה המתפרצת כאשר קיבלו ב-2023 את אסד חזרה לחיק החם של הליגה הערבית והרעיפו עליו שבחים. בחרו להתפייס עם הרוע.
אחרי הנפילה של שושלת אסד עומדים בתור משטרי דיכוי וחנק נוספים: בקוריאה הצפונית, באיראן, בוונצואלה, בבלארוס. הכלכלות במדינות אלו הרוסות, העוני רחב ממדים והכת השלטת מושחתת, עושקת את העם הסובל וחיה בלוקסוס נוטף דמים. שליטיהן מסתכלים כעת על המהפכה הסורית בחיל ורעדה, בתיעוב ובפחד. הם יודעים שסופם קרוב. הם צודקים.
