טופז לוק, הצלע הסולידית (יחסית) בצמד לוק-אוריך שמופקד על שיווקו של ראש הממשלה, הגיע שלשום לאולם המשפטים בקומה מינוס 2 בבית המשפט בתל-אביב. נתניהו דיבר, מבטו נודד מעורך הדין שלו, עמית חדד, לשלושת שופטיו. לוק לא חדל להנהן. הוא דמה לכתב טלוויזיה שמהנהן לשמע הערה של מגיש – נכון יונית, נכון מאוד אודי – או לבובה שנהגים שמים על לוח המחוונים שלהם. תהיתי על מה ולמה. האם הוא מבקש לחזק את ביטחונו של העד בצדקתו; האם הוא מבקש לצוד את מבטו, להוכיח נאמנות, להצטיין. רציתי לדעת, אבל לוק קם והלך והשאיר את הבוס שלו עם חבורה טרחנית של לובשי שחורים שמתקוטטים בתוך יקום משלהם. קצת אחר כך הגיע הבחור המבוהל עם הפתק. נתניהו עיין לשנייה, הימהם משהו בינו לבינו והחזיר את הפתק. לא נותר לי אלא לתהות, האם פרצה מלחמה, או שמא לוק ביצע את אחד מתעלולי איינהורן, אוריך, כל החבורה. תעלולוק.
בחקירה הראשית, מול עורך דינו, נתניהו מבקש לכתוב מחדש את הביוגרפיה שלו. כך נוהגים נאשמים מקדמת דנא: עורכי הדין שלהם מרימים להם להנחתה, והם שופכים. זה טבעי; זה לגיטימי.
עורך דין ותיק, שהגן בקריירה שלו על אישי ציבור לרוב, הסביר לי שזאת לא הדרך הנכונה לנצח בבית המשפט. וינרוט (ד"ר יעקב וינרוט המנוח, עורך דינו של נתניהו בעבר) לא היה נותן לדבר הזה לקרות, טען. הוא היה צועק עליו ונוזף בו וכופה עליו קו הגנה אחר. הוא לא היה נותן לנתניהו לומר שחתם על הטבה של מיליארדים לאלוביץ' בלי לקרוא אותה. תגיד שקראת כל מילה ואז חתמת. למה? כי זה מה שהיה טוב למדינה, זה מה שהמליצו גורמי המקצוע. חתמת בידיעה שאתה חבר של אלוביץ' ושיתקפו אותך על זה. אז יתקפו. הם בשלהם ואתה בשלך.
אני לא יודע מה היה מייעץ וינרוט לנתניהו, אבל מה ששמעתי בשני ימי העדות אישש לכאורה את דבריו של הפרקליט הוותיק. נתניהו ניצח את עורך דינו. הוא מדבר אל השופטים כאילו פסק הדין שלהם כבר כתוב וחתום. לא נותר לו אלא לומר את האמת שלו. J'Accuse, פלט פתאום, ככותרת המאמר של אמיל זולא בזכותו של דרייפוס. אני מאשים, מול מערכת משפט צמאת דם ועיתונאים אנטישמים.
מתנגדיו מאשימים אותו בצביעות: הוא נהנתן סדרתי שמתחפש לסגפן. נדמה לי שהאמת יותר מורכבת: היא מתחילה ברגשות קיפוח. יכולתי לקבל 100 אלף דולר, 200 אלף דולר, על כל הרצאה, להתגורר בבתי המלון המפוארים ביותר בעולם, לנפוש עם משפחתי במיטב הריזורטים, להיפגש עם נסיכים ורוזנים, לגלגל עסקים במאות מיליונים. יכולתי, אבל צורכי העם שלי קודמים. נתתי את חיי, 18 שעות עבודה ביממה, שבעה ימים בשבוע. כאשר אני נותן כל כך הרבה ומקבל כל כך מעט, כל מה שמטריד אתכם זה בקבוקי השמפניה ממילצ'ן? הדרישות התקשורתיות של אשתי? הסיגרים? החליפות?
זאת האמת שלו. מגיע לו; ומגיע גם למשפחתו, שסובלת יחד איתו. אחרים רואים בו אמביציה שעלתה על גדותיה, חזירות, טפילות. הוא רואה קורבן, שה לעולה, ישו.
מערכת היחסים שלו עם התקשורת, כפי שגולל אותה בעדותו שלשום, מלמדת על ממדי העלבון. כל ראשי הממשלה לפניו התאוננו על הסיקור שלהם בתקשורת. התלונות ההדדיות היו אחד מסודות הדמוקרטיה הישראלית: נהר מפריד בין העיתונאים לפוליטיקאים, אבל זה לא המיסיסיפי – זה נהר הירדן. קל לחצות אותו; קל לתקשר מצד לצד. כשהשמאל היה בשלטון, העיתונות הייתה ימנית. כך ב"ידיעות", כך ב"מעריב". גם ב"הארץ". כשהימין עלה לשלטון, היא השמאילה, ובשנים האחרונות היא מתמלאת מחדש בעיתונאים ימנים, בעיקר מהסקטור הציוני-דתי. עיתונאים התפרנסו מנגישות לפוליטיקאים ומתבונתם וכישרונם ודעותיהם המנומקות.
נקודת המוצא של נתניהו אחרת: עולם התקשורת נחלק למי שבעדו ומי שנגדו. מי שבעדו בימין ומי שנגדו בשמאל. תפטר את מי שנגדי; תעסיק את מי שבעדי. במקום לקיים יחסי עבודה עם עיתונאים הוא מדבר עם בעלים. משם, כך הוא חושב, תבוא הישועה. מכיוון שהוא לא מצליח לפטר עיתונאים, הוא מבקש למכור ולקנות, לסגור ולפתוח גופי תקשורת שיחניפו לו. "גיוון" הוא קורא לזה. ערוץ 14 הוא הדוגמה. ברדוגו הוא המופת.
בכל המגעים שהיו לי ולעמיתים שלי עם נתניהו הוא לא התלונן על שמאלנות: הוא התלונן רק על כתבות שהופיעו עליו או על אשתו ובנו. הכל מתחיל ונגמר בהם.
לא אני עקום, הוא אומר בעצם. הרצפה עקומה. אני אפנה למיליארדר באמריקה או בגאורגיה. הוא יביא לי רצפה חדשה.
האובססיה שלו לתקשורת הביאה אותו אל ספסל הנאשמים. אובססיה היא נטיית לב מצערת. כדאי שיתייעץ עם פסיכולוגית.
הישג מזהיר
ערב נפילתו של משטר אסד טסו למוסקבה ראש אגף המבצעים בצה"ל, אלוף עודד בסיוק, והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף רומן גופמן. הם ביקשו לשכנע את הרוסים לשכנע את אסד לצמצם את חופש הפעולה הצבאי של איראן בשטחו. התמורה הייתה צמצום הסנקציות: חברות רוסיות יוכלו להרחיב את הפעילות שלהן בסוריה, ושתי הכלכלות ייצאו נשכרות. המגעים היו חלק ממאמץ כללי, בהשתתפות משמעותית של סעודיה והאמירויות, להרחיק את אסד מהציר האיראני. סיפור המהלך, המשחק הרוסי, התעתועים של אסד, יהיה פרק מרתק בספרים שייכתבו על נפילת המשטר. ב-27 בנובמבר, יום יציאת כוחות המורדים מחבל אידליב דרומה, אסד היה במוסקבה, לשיחות שוטפות עם פטרוניו הרוסים. הוא לא ידע מה קורה אצלו בבית, הם לא ידעו, אנחנו לא ידענו.
ההפתעה השנייה באה מאיראן ומרוסיה. ב-2015 הן התערבו צבאית והצילו את המשטר. ב-2024 הן הניחו לו ליפול. הלקח אכזר: בריתות בינלאומיות אינן נישואים קתוליים. לא הרֶשַׁע היה המכנה המשותף של ציר הרשע, אלא האינטרס, התועלת העצמית. באין תועלת אין ברית. זה נכון במיוחד לגבי הרוסים. כמו שהבהיר פעם פוטין לראש ממשלה בישראל, רוסיה לא עושה טובות לאף אחד, רק לעצמה.
מכאן לבשורה הטובה, הטובה מאוד: ישראל תרמה לדרמה הזאת, במבצע ששמו "חץ הבשן", פרק צבאי מזהיר. לאחר מחדל 7 באוקטובר אסור לקשור כתרים למערכת הצבאית בלי לצרף להם הערת אזהרה. בכל זאת, מה שמגיע מגיע.
ב-6 בדצמבר, יום שישי, מגיע אלוף בסיוק ללשכתו. הוא צופה בחדשות האחרונות מדמשק ומזהה הזדמנות: סוריה נמצאת בשטח ההפקר בין שלטון לשלטון. אינטררגנום: הקודמים נטשו; החדשים בדרך; הצבא מתפרק. זה הזמן להשמיד את הכלים, את האמל"ח, את היכולות שסוריה צברה לאורך השנים. לתקוף, לתקוף, לתקוף.
במהלך היום היו באגף המבצעים (אמ"ץ) שני מופעים של אישור תוכניות. בשבת בבוקר נוסע בסיוק לצפון, לאישור התוכנית בפיקוד; בשתיים בצהריים הרמטכ"ל מאשר את התוכנית; בחמש מאשר אותה שר הביטחון; בשש ראש הממשלה; בשמונה בערב מתכנס הקבינט; בארבע וחצי לפנות בוקר מפילים מטוסים חימושים ראשונים על מחסנים ומתקנים של הצבא הסורי. המבצע המשולב, של חיל האוויר וחיל הים, נמשך כ-48 שעות. אם נצרף את ההשתלטות של כוחות הקרקע על אזור החיץ ברמה – נגיע ל-72 שעות.
זה היה קרב במעמד של צד אחד, בלי נפגע אחד בצד שלנו. בצה"ל לא ידוע על הרוגים בצד הסורי: ההנחה היא שנהרגו אחדים. ההישג הוא בביצוע הנקי, ועוד יותר מזה, בתוצאות. רמטכ"ל של מדינה אירופית התקשר השבוע אל בסיוק, להביע את הערכתו. תכנון של מבצע כזה היה לוקח לנו שנים, אמר.
מלכות החרמון
ההתייחסות לאיום הסורי בישראל היא עניין דורי: ישראלים מבוגרים זוכרים את תקריות הגבול בשנות ה-50 וה-60, את קרבות ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה, את עינוי השבויים ואת הקנאות הבלתי מתפשרת של המשטר בדמשק. סוריה הייתה האויב המר, המיידי, מאגר הנשק שממנו ישוגרו עשרות אלפי טילים על כל אתר במדינה, חלק מהם כימיים. הוותיקים זוכרים גם את הניסיונות הדרמטיים של ראשי ממשלה, בעזרת מתווכים אמריקאים, להציע נסיגה מהגולן בתמורה להסכם שלום: רבין, פרס, נתניהו – כן, גם ביבי. צירוף של סרבנות סורית, לחצים של דעת הקהל בישראל ושלומיאליות אמריקאית הותיר את אסד, האב והבן, בקנאותם ואותנו עם הגולן.
בשביל הצעירים סוריה היא כתם סתמי על המפה, לא דחוף, לא מאיים. היא כמעט מובנת מאליה, בדומה לירדן. תרמה לכך הנאמנות של שושלת אסד להסכם ההפרדה שנחתם לאחר מלחמת יום כיפור והנכונות שלה להניח לאיראן, לחיזבאללה, לישראל ולטורקיה לפעול בשטח של סוריה כבתוך שלהם – לירות, להפציץ, להתנקש, לשנע טילים ולוחמים.
בספטמבר 2007 החליט ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני הצבאי שסוריה בנתה בדיר א-זור. זאת הייתה החלטה מכוננת: אילו השלים משטר אסד את בניית הכור, מצבו היה שונה; גם מצבנו. השתלטות של כת ג'יהאדיסטית על כור גרעיני מתאימה לסרט אימה הוליוודי, לא למציאות המדממת במזרח התיכון.
סוריה, אומר גורם בצה"ל, הייתה מחסן הנשק הגדול ביותר באזור, לבד אולי ממצרים. רובו הושמד השבוע. הוא השווה את מבצע חץ הבשן בסוריה למבצע מוקד בפתיחת מלחמת ששת הימים, שבמהלכו, בתוך שלוש שעות, על הקרקע, הושמד חיל האוויר המצרי.
קצין שצפה במבצע ביום שני בלילה, מעל אחת הפסגות בחרמון, תיאר את הנוף בעומק סוריה במונחים של ליל ל"ג בעומר: מדורות לצד מדורות, מקצה אל קצה.
מה הושמד? צה"ל נזהר בפרסום מספרים, אבל מפרט באמל"ח: רוב מטוסי הקרב הושמדו, רוב המסוקים, מטוסי תובלה, טילי קרקע-אוויר, מחסני טילים מכל הסוגים והטווחים, ואולי הפנינה שבכתר – הטבעת 15 ספינות הטילים המתקדמות של סוריה, מבצע שאפרט לגביו בהמשך. אנחנו לא יפן, ונמלי סוריה אינם פרל הארבור, אבל התוצאה חד-משמעית: היא שוללת ממדינת אויב את הזרוע הימית שלה.
האיראנים ניסו לשגר מטוסי מטען עם נשק ותחמושת, התרומה הצנועה שלהם להצלת המשטר. חיל האוויר אילץ אותם לשוב לאיראן. כאשר האיראנים שלחו מטוסים לפנות את אנשיהם, הם הורשו לנחות ולהמריא על מטענם. המיליציות הפרו-איראניות התפרקו עוד לפני המבצע הישראלי: חלק מהחיילים ברחו לעיראק; השאר התפזרו בסוריה.
הרוסים עקבו אחר הנעשה מהבסיסים שלהם. כללי המותר והאסור בין צה"ל לצבא הרוסי, שנקבעו כאשר גדי איזנקוט כיהן כרמטכ"ל ותוחזקו מאז על ידי אגף המבצעים, נשמרו על ידי שני הצדדים. הרוסים ממשיכים לשבת בנמל טרטוס ובשדה התעופה הסמוך, מתנת אסד. המאחז בים התיכון מאוד חשוב לפוטין. שיקולים אסטרטגיים משולבים אצלו בשאיפות היסטוריות.
המבצע הִקשה עוד יותר על חיזבאללה. הארגון נותר לבד, ללא ציר אספקה, ללא עורף ידידותי, מול התנגדות הולכת וגוברת מבית.
שאלתי גורם בצה"ל מה עלה בגורל משפחת אסד המורחבת, האליטה השלטונית, השבט העלווי כולו. נכון לעכשיו, המשטר החדש השתלט על החוף העלווי, בצפון המדינה. נרשמו שם כמה הוצאות להורג. אשר למשפחת אסד, חלקה טס למוסקבה, חלקה לאמירויות וחלקה תלוי על עמודי חשמל. הסרטונים מדמשק משדרים שקט מפויס, אבל השטח תוסס. עת הנקם הגיעה.
הים לא אותו ים
הצי הסורי עגן בשני נמלים מצפון לביירות, אל-מינא אל-ביידא ולטקיה. ספינות הטילים המתקדמות שלו היו מתוצרת רוסיה, מדגם אוסה. הן נשאו טילי ים-ים מדגם סטיקס, חצי טונה חנ"מ על כל טיל, טווח של עד 100 ק"מ. היו לו גם ספינות טילים מתוצרת איראן שנשאו טילים לטווחים גדולים יותר, וספינות קטנות יותר, קורבטות. הספינות ננטשו. סטי"לים מדגם סער 6 החדש וסער 5 תקפו את הנמלים ביום שני בלילה. התקיפה נמשכה כשעה.
המלחמה איפשרה לזרוע הים של צה"ל לממש חלק גדול מהיכולות שלה. סטי"לים הפגיזו מהים בעזה, בלבנון ובסוריה. הכוח הימי של חמאס וחיזבאללה היה בנוי בעיקר על טילי חוף-ים. הוא הושמד ברובו המכריע. התקיפות נעשו במשולב, חיל הים וחיל האוויר. שייטת 13 עבדה במשולב עם אוגדות היבשה בעזה ובלבנון.
אסדות הגז היו תחת איום; ספינות טילים הגנו עליהן (אחת מהן, תמר, הושבתה לשלושה שבועות; האחרת, לווייתן, לכמה שעות בלבד. ההסכם שממשלת השינוי חתמה עם לבנון לרווח משותף מהפקת הגז בים, עורר מחלוקת קשה בשתי המדינות. בוגדים מצאו; גז לא מצאו).
חשוב יותר, תנועת המטענים אל ישראל וממנה, כולל המטענים הביטחוניים, נמשכה בקצב מלא, למרות האיומים.
זה הצד החיובי של המטבע. בצד הפחות חיובי, חופש השיט של ישראל נפגע קשה. נמל אילת הושבת: האיום שמציבים החות'ים במיצרי באב אל-מנדב מונע מאוניות להגיע לאילת. הבעיה עולמית: האיום החות'י גורם לייקור ההובלה מהמזרח לאירופה וחותך לחצי את תנועת האוניות בתעלת סואץ. הרווח השנתי של מצרים מהתעלה ירד מתשעה מיליארד לחמישה.
האמריקאים הקימו כוח בינלאומי שמפגין נוכחות בים האדום, אבל בינתיים התוצאות דלות. המודיעין סיפק מודיעין לשתי ההתקפות של חיל האוויר על נמלים בתימן. הנזק היה גדול אבל החות'ים לא הורתעו. איום אחר, פחות צבאי אבל לא פחות מטריד, קיים גם בים התיכון. ארגונים תומכי BDS לוחצים למנוע אספקה ומעגן מאוניות שיעדן ישראל. לפעמים הם מצליחים. במילים של גורם בחיל הים, טווח האיום נמתח 2,000 ק"מ דרומה, עד תימן, ו-2,000 ק"מ מערבה, עד גיברלטר.
הים איננו אותו ים: גם איראן, גם ישראל, רואות בו עכשיו זירת קרבות זמינה, לגיטימית.
