כמה רציתי לבוא אלייך, קורין, לבקר, למרות שאמרו לנו לא לבוא. רציתי להיפרד ממך אפילו מרחוק, אבל הטלפון על לכתך הגיע לפניי, בשעת בוקר מוקדמת, ומאז אני לא מפסיקה לספר איזה זן נדיר באמת היית.
הקשר המיוחד במינו שלנו התחיל אי שם בתחילת שנות ה-80, עם האלבום שהקלטתי, "ממריאה ברוח". הספיקה לי שורה מלחן שלך כדי לקחת את השיר "מחר יהיה יום יפה", שגם כתבת. בהמשך כבר הלחנת לי עוד ועוד שירים מדהימים. מצאתי בך מעיין שופע ושוצף, שלעולם לא מאכזב. לא היה כמעט אלבום שלי מאז בלי שיר או שניים, או יותר, שהלחנת, ותמיד ראיתי בך חברה, לא רק שותפה למקצוע.
כשנפגשנו בפעם האחרונה, ב-7 באוקטובר, בעצרת הזיכרון למשפחות בפארק הירקון, שרנו יחד את "אין לי ארץ אחרת", כמו שנהגנו לעשות באירועים משמעותיים ומטלטלים אחרים של המדינה הקטנה שלנו. חלקנו את חדר ההלבשה באותו ערב, ולמרות שהיית כבר חולה מאוד, זכיתי לראות את הניצוץ הזה שיש לך בעיניים לפני שאת עולה על במה, ניצוץ של התרגשות ושל חיים - וכך אזכור אותך תמיד. אני מודה לך מעומק ליבי הדואב, על היותך ועל המתנות הנצחיות שהשארת לי, לנו, לארץ שלנו. היי שלום קורין אהובה, אף פעם לא אשכח אותך.
גלי שלך
