יש ז'אנר של פרומואים שעושה חשק לצפות במוצר מהסיבות הלא-נכונות. כך לגבי תחקיר פתיחת העונה ה–31 (עד 120) של "עובדה": כבר ימים ארוכים שהמסך של ערוץ 12 מופגז באמירות מפוצצות אך כלליות ("הקופסה השחורה נפתחת", "השיחות מהשעות הראשונות", "העדויות מבפנים"). האם הכוונה ל-7 באוקטובר? 11 באוקטובר? מבצע הביפרים? היום שבו שרה נתניהו הבינה שחצי עולם נסגר בפניה?
מן הסתם, תוכנית תחקירים מגה-הישגית כמו "עובדה", לא יכולה להרשות לעצמה לחשוף מהר מדי את הקלפים החזקים. אבל גם בפרמטרים של עצמה, החשאיות הייתה יותר מחשידה מאשר מזמינה: כלל אצבע הוא שאם התוכנית מחזיקה באמתחתה חומרים חזקים באמת, ניתן גם לשווק אותם בצורה שמגרה את תשומת הלב מבלי לשרוף את כל מה שמעניין. ואם זה לא קורה, אז אולי לא כצעקתה.
גם בבוקר השידור המשיכה אילנה דיין עם הטיזינג בשיחה עם נסלי ברדה בתוכנית הבוקר של קשת, כשאמרה שהתיעוד מתייחס למה שקרה "בעיקר בלשכת ראש הממשלה וסביבתו בחודשים שלפני ובמהלך 7 באוקטובר". מצד אחד קצה חוט, ומצד שני זאת לא ממש כותרת. אם כך אולי משהו במהדורה, איזה מתאבן, כפי שנהוג? ובכן היה אייטם קידומי לתחקיר רלוונטי - במהדורת השבת. דיין עצמה הפציעה רק בסיום והבטיחה בעיקר תגובה משמיצה מלשכת ראש הממשלה, "כמיטב המסורת". מזל שיש נתניהו, שממש כמו בתגובה המופרעת מ-2016 (שהולידה את "מה אומרים – לא אומרים" האיקוני), תורם למאמץ.
זה לקח עוד פתיח ועוד פרסומות ועוד יותר מדי "ועוד מעט נראה", ואז התברר שהסיפור בעצם הוא קיצור הידרדרות היחסים של נתניהו עם ראשי מערכת הביטחון עד לפרוץ המלחמה. נושא מעניין, בוודאי חשוב, אבל לא צריך לפנות אחוזה כדי למנות את מספר הדברים שלא היו ידועים. בראשם ניצב תמליל השיחה ההיסטורית בין נתניהו למזכירו הצבאי בבוקר 7 באוקטובר (שנתניהו יוצא ממנה בסדר גמור, אגב). פרטים נוספים, פיקנטיים, הם תולדה של פרשות ידועות, כגון החשד לזיוף פרוטוקול, שחשף נדב איל בעיתון זה.
ובכל זאת, היה כוח ל"עובדה" אמש. הוא לא מצוי בכותרות אלא דווקא בכרוניקה, בפרטים הקטנים של הפרקים הראשיים בטרגדיה האיומה שהסתיימה באסון (ובעצם לא הסתיימה), בתיאור הפסיכולוגיה של הקריסה. וגם זה לא קופסה שחורה: זה פשוט שחור בעיניים.
בקטנה
במהדורת ערוץ 14 הקדישו כשלוש דקות כדי לכבד את זכרה של קורין אלאל ז"ל, ואפילו צוין שהייתה בזוגיות עם אישה (אך
לא שהיציאה מהארון הייתה התפתחות מהדהדת). ובעוד שאפשר להבין את הדגש בערוץ על החיבור המאוחר של אלאל עם המקורות היהודיים ולהתווכח עם ההתעלמות מהפן המחאתי של "אין לי ארץ אחרת", לא ניתן להשלים עם טעות מביכה כמו ההכרזה של הכתב ש"רק ב־1988 (אלאל) זכתה לעמוד בפני עצמה עם אלבומה הראשון, 'אנטארקטיקה'". ובכן, זהו אלבומה השלישי והוא יצא ב־1989 . מצד שני, מנחם לדעת שהזלזול הכללי בערוץ במוסד העובדות לא פוסח על תחום התרבות.
