הנטייה הטבעית של סרטי הרפתקאות מערביים היא לקחת גיבור לבן ולשלוח אותו למדינת עולם שלישי "מסוכנת" ו"אקזוטית", מלאה באנשים כהים שמשמשים כניצבים (ע"ע אינדיאנה ג'ונס, ג'יימס בונד ואפילו סרטים סולידיים יותר כ"לורנס איש ערב"). במציאות העכשווית מתקיים המסלול ההפוך: אפריקאים, ערבים או דרום-אמריקאים חוצים בתנאים מסוכנים מדבריות, ג'ונגלים, הרים וימים כדי להגיע לאירופה או לארצות-הברית. הבעיה היא שאנחנו לא רגילים לחשוב עליהם כגיבורים.
סביב ההיפוך הזה בנוי הסרט האיטלקי "קפיטאנו" – שילוב בין סרט הרפתקאות מלא מראות מרהיבים לסרט מצפוני חברתי מלא באקטואליה מדכאת. הוא מספר על המסע שעושים מיליוני מהגרים באפריקה לעבר אירופה, מסע שאנחנו בדרך כלל מדחיקים. גיבוריו הם שני נערים, בני דודים, מסנגל, שיוצאים למסע נוראי דרך מדבר סהרה, לוב והים התיכון בתקווה להגיע לאיטליה. מה שהם עוברים בדרך, לא מרנין.
החן הגדול של "קפיטאנו" טמון בעובדה שלמרות עיסוקו בסוגיה קשה וצורבת, שדורשת לכאורה טיפול "ריאליסטי", עם מצלמה רועדת מאחורי הגיבור האומלל והשתקן ופלטת צבעים אפורה שתדגיש כמה כולם עניים ומסכנים – הוא בנוי כאפוס מלא צבעים, כהרפתקה גדולה מהחיים, עם גיבור שמתחיל כנער מהוסס ומסיים, כמו שחושף שם הסרט, כקפטן האחראי לגורלו.
את הסרט ביים הבמאי האיטלקי הנפלא מתאו גארונה, שבונה חלק ניכר מסרטיו בהשראת אגדות וסיפורי עמים, אבל כאלה שפונים לקהל מבוגר ("פינוקיו" גרסת 2019, "אגדת האגדות", "דוגמן"). גם ב"קפיטאנו", שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה, המבנה נשמר: זה סרט על מסע נוראי ואמיתי לחלוטין שאנשים עוברים במציאות, אבל הוא עובר כמעט כמו חלום או כמו אגדה שהייתה באמת. הוא מלא בצילומים מרהיבים, יפים ומטרידים כאחד, שרודפים אותי מאז הצפייה בו, של המונים שהולכים בדיונות המדבריות הענקיות ונראים כגרגירים שהולכים להיעלם בסופת חול.
פה ושם הסרט חוטא באסתטיות יתר ובחלקלקות, מערבב בין "הומניזם" ו"פיוטיות" לכאורה לקצת קיטש, ובכל זאת, למעט החריקות הקטנות, מדובר באחד הסרטים המרשימים שמוקרנים בבתי הקולנוע בארץ עכשיו, וכדאי לצפות בו על מסך גדול.
