לא קל לשמור על זהות בתקופה הזו. במיוחד אם אתה מפורסם. יש מציאות סביבך. וצרכים. וסערות. ויש עם מלא ציפיות. וכל אלה לא בהכרח מתיישבים עם המשימה שאצלך בלב. עם מה שנועדת לעשות בעולם.
אדיר מילר אומר שבא לעולם כדי לחבר אנשים. הוא אומר את זה כשציון נאנוס, שואל אותו ב"אולפן שישי" של ערוץ 12, אם אין בו צד שמבקש להעלות למודעות נושאים כמו החטופים או הדאגה לעתיד המדינה.
רק שההסבר של מילר נוגע באבסורד של הימים הללו. אבסורד שמשקף את המציאות הנוראה סביבנו: סוגיות כמו שחרור החטופים או הדאגה לעתיד המדינה, שאמורות להיות מוסריות, אנושיות, הכי משותפות - כבר לא נחשבות ככאלו שמחברות.
זה היה הרגע הטעון ביותר בכתבה עם מילר. כל השאר נצפה בחיוך. אפילו טראומת השואה. בכל זאת, זה מילר ששם.
נאנוס קיבל מרואיין שנמצא על האוורסט של ההגשמה שלו. אחד שהרגע סיים לביים את פרויקט חייו: סרט של שלושה דורות ובמרכזו טבעת, שהצילה אם ובתה - סבתו ואימו של מילר בימי מלחמת העולם השנייה. ועכשיו הבת, כלומר הבן, כלומר מילר בסרט, חוזר למקום שבו הכל קרה, הונגריה, כדי לחפש את הטבעת.
כשאתה בשיאה של הגשמה מלאת משמעות, אתה בהודיה. ובפתיחות. ומגלה שהיקום לצידך. מחולל ניסים וצירופי מקרים.
כזה היה מילר בראיון, למשל כשסיפר בהתפעלות איך כשנכנס לבית קברות בבודפשט, שהיה אמור לשמש כלוקיישן לאחת הסצנות בסרט, גילה פתאום את קברי הורי סבתו.
מילר מספר שאחרי צילומי הסרט חשש שייצא מוצר לא רלוונטי, כי השואה לא רלוונטית. השיחה איתו, בכל אופן, הייתה סופר-רלוונטית. כזו שחיברה בין הטראומות של אז והיום, וצללה לזיכרון, ולנרדפות יהודית.
נאנוס לא פיספס את המרואיין שלו. הוא סיפר אותו ב–360 מעלות, כולל הרצון להיות אמן, לא עוד קומיקאי. בלי הבריחות המוכרות. אתם יודעים, שילוב קטעים של חפר מ”רמזור” וכאלה.
ובסוף קיבלנו סיפור על אחד שביים את סרט חייו בשביל הילד שהיה; ורוצה להסביר לעצמו את מי שהוא, את שורשי ההומור והאלתור שלו. ועל הדרך לגעת באחרים.
זה לא מעט בימים כאלה, שבהם קשה לשמור על זהות. כי בכל זאת, יש מציאות סביבך. וצרכים. וסערות. ויש עם מלא ציפיות.
כן, גם אם אתה אדיר מילר.
בקטנה
ב"עושים שישי עם אריק וייס", ערוץ 13 , הייתה עד לא מזמן פינה בשם "פוליטיקאים נוסעים בתחבורה ציבורית ואוכלים פלאפל". הקונספט: וייס יוצא עם פוליטיקאי בתת תנאים של תחב"צ ופלאפל, אל מקומות שיש יסוד להניח שהעם נמצא. שם קליט בסך הכל. מצטלצל כזה. למרות שהיה אפשר לקרוא לזה גם: "פוליטיקאי נוסע בתחבורה ציבורית; משלם על זה במטבעות אמיתיים, מברזל והכל; פוגש אנשים, עם פרצופים והכל; מכיר בהם, מהנהן קלות לאות זה שהוא מכיר בהם; יתכן שמושיט יד, לא בטוח; אומר מילים, עם אותיות והכל, לא בטוח; צועד קדימה, הולך".
המפגשים הללו הולידו קטעי קאלט (חפשו את ההוא עם ואטורי). ובכל זאת, תמיד תהיתי - סליחה זה לא התפקיד ממילא של הפוליטיקאים, לפגוש את האזרח, לשרת אותו? למה צריך פינה בטלוויזיה שעושה את השידוך הזה? ובסוף, זה עוד משהו שמספר את העת הזו. סיפור על מנהיגים שלא פוגשים אותנו.
