בבית הקפה, כשהדס ירון נעמדה לחיבוק של נעים מאוד, העיניים שלי התמגנטו לבטן הכדורית שלה. "מה", לא התאפקתי, "ליבי שטיסל בהיריון?" "לא ליבי, אני", היא קרנה, "חודש שישי. באתי באוטובוס עם נהג שעשה סיבובים מטורפים. קיבלתי בחילה".
את חובבת תחבורה ציבורית?
"לא ממש, אבל אני בת 34 ועוד אין לי רישיון. בכל פעם שהתחלתי ללמוד זה נקטע בגלל עבודה מעבר לים, ונאלצתי להתחיל הכל מחדש. עכשיו הצבתי לעצמי משימה – רישיון עד ללידה, אבל כבר הבנתי שזה לא יקרה. אולי בחופשת לידה".
ירון מצפה לבת, והיא לא מתכוונת לקרוא לה ליבי. "על פי האפליקציה, עכשיו היא בגודל של תירס. 29 ס"מ. כבר שנים מזהים אותי בתור ליבי שטיסל, אז נחפש לה שם שיהיה מזוהה רק איתה".
רשומים כידועים בציבור
לפני 12 שנה קראו לה שירה מנדלמן, בסרט הקולנוע עטור הפרסים "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. היא נכנסה אז לשמלתה ארוכת השרוולים של צעירה חרדית שהגיעה לפרקה ונקלעת לדרמה משפחתית סבוכה. על התפקיד הזה זכתה בפרס אופיר ובפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. אחר כך הפכה לליבי, בת הדודה של עקיבא מ"שטיסל", ועכשיו ליבי חוזרת כבתו של נוחעם ב"קוגל" (yes) הנהדרת.
במשפט אחד – את השגרירה של היהדות החרדית על המסך.
"פעם, כשהייתי יותר צעירה, פחדתי מהטייפקאסט של השחקנית החרדית. בשנות ה-20 שלך הכל מרגיש לך יותר דרמטי. פעם הייתי נלחצת נורא מזה שעשיתי ברצף שני תפקידים מאותו העולם. היום אני מבינה שזה הגיוני שהקולנוע והטלוויזיה הולכים על האוכלוסייה החרדית הגדולה שיש במדינה, היא מרתקת. ואני שמחה שליבי חזרה, אני אוהבת אותה".
גם באורח החיים החרדי התאהבת?
"במהלך העבודה על 'למלא', נחשפתי לציבור חרדי רחב והתאהבתי בברכת 'אשר יצר'. אני לא יכולה להישבע שאני אומרת אותה אחרי כל ביקור בשירותים, אבל זו ברכה יפהפייה, 'נקבים-נקבים, חלולים-חלולים'. בעיניי, הברכה הזאת באה ללמד אותך ששום דבר לא קורה מעצמו וששום דבר לא מובן מאליו, ולכן עלייך להיות בתשומת לב לעצמך ולהודות על כל מה שנכנס לפה וגם על מה שיוצא. עכשיו, בהיריון, אני מרגישה כמה חשוב להודות כשפעולת המעיים תקינה".
היום את מקווה של"קוגל" יהיו שלוש עונות, כמו ל"שטיסל"?
"הלוואי, אבל מאז המלחמה, ומאז ההיריון, הכל נראה לי פחות ברומו של עולם. היום אני חיה ואולי מחר כבר לא. אם היה לי כיף לצלם את 'קוגל' אז למה שלא אצלם עוד עונה כזאת? מה שחשוב זה שאני נהנית ביומיום שלי. יכול להיות שעכשיו לא אקח תפקיד חדש שמתכתב עם ליבי שטיסל, אבל זה לא מפני שאני מפחדת להיתקע. דמות של בחורה מבוישת לא חייבת להיות חרדית, אני משחקת בת אדם".
בפרויקט החרדי הראשון שלך, כשכולם ציפו לווידוי של חוזרת בשאלה, מצאת לנכון להצהיר שאת באה מבית ללא שום זיקה דתית.
"מה שנכון. גדלתי בתל-אביב בבית חילוני, אמא תמי פסיכולוגית ואבא דני שעוסק בניהול בתי חולים. למיטב זיכרוני – כבר גיליתי שההיריון מוחק לי את הזיכרון – אמא שלי נוהגת לצום ביום כיפור. אני – פחות. אחרי הצבא יצאתי לטיול הגדול בהודו ונאלצתי לקצר אותו בגלל שהתקבלתי ל'למלא'. האמת? הצטערתי, רציתי לטייל בלי דד-ליין".
מה, לדעתך, גרם לבמאים להפוך אותך לדוסית של המדינה?
"אין לי מושג. אולי זה משהו במבט שלי. אנשים שלא מכירים אותי ושומעים שאני משחקת נערה חרדית, אומרים 'זה הגיוני, יש בך משהו תמים'. אני ממשיכה לקבל תפקידים של דמויות חרדיות, ולא רק בארץ, שיחקתי בסדרה הבינלאומית 'היינו בני המזל' על משפחה יהודית שנרדפת בשואה".
בהפקות מעבר לים, ירון לא רואה בעצמה מסבירה של ממשלת ישראל. "מדי פעם קופצת לי הודעה מעצבנת, בקטנה. מישהו מאיפשהו כותב לי 'ראש הממשלה שלך עושה כך וכך'. סליחה, אבל למה בחרת לכתוב דווקא לי, כאדם רנדומלי? בגלל שאני שחקנית וישראלית? אם יש לך ביקורת פוליטית, תכתוב לפוליטיקאים הישראלים. כשאני מגיעה לסט צילום בארץ או בחו"ל אני לא מייצגת אף אחד – חוץ מאשר את עצמי. ואני מאמינה שאם אתה יכול להיות בנאדם טוב בעולם הזה, אולי אי שם יהיה מישהו שיתרשם ממך לטובה, ובעקבות זה יבין שישראלים הם בני אדם ולא רוצחים צמאי דם".
כף ידה מטיילת על הבטן. היא לא מכחישת מועקה. "אני מאמינה שתינוקות, ילדים, הם מקור הטוב בעולם. ואני אסביר: אין הורה-לעתיד שלא שואל את עצמו לאיזה עולם הוא עומד להביא חיים ומה יקרה כאן. החטופים, המלחמה שלא נגמרת, הכל נראה רע. אבל אם תלמד את הילד שלך להיות טוב, פשוט להיות טוב, הוא יביא עוד טוב לעולם הזה, שמאוד-מאוד-מאוד צריך את זה".
אביה של העוברית הוא בן זוגה כבר תשע שנים, ליאור אמסטרדמסקי (40), תסריטאי ושחקן שבעבר כתב ל"ארץ נהדרת" והגיש פינות ב"מה נסגר". הם הכירו בבר תל-אביבי שכבר ירד מהמפה. "זיהיתי שם ידיד שלי, אז ניגשתי להגיד לו שלום וליאור עמד לידו. קצת קישקשנו, וכשליאור שאל 'מה את שותה?' עניתי 'בירה'. זה, אגב, לא היה נכון, המשקה הראשון שלי היה ג'ין אנד טוניק, אבל לא היה לי נעים לבקש שיקנה לי קוקטייל. אחרי כמה דקות הוא חזר עם הבירה שלי וזרק 'אם בא לך לדבר, אני בחוץ'. אז יצאתי להגיד לו תודה, ודיברנו ודיברנו ומאותו הלילה אנחנו ביחד. חודש לפני שהעוברית תגיע לעולם נחגוג עשר שנים".
ההחלטה להביא חיים לעולם, היא מספרת, התקבלה בעקבות 7 באוקטובר. "ליאור רוצה ילדים כבר הרבה זמן, הוא תכף בן 40, שש שנים מעליי, ולקח לי הרבה זמן להתבשל עם זה, אני לא אחת שכל חייה חלמה להיות אמא. כבר כמה שנים הוא מחכה לי. אחרי השבת ההיא נסעתי לשפיים, לפגוש ניצולים ומפונים, וכשראיתי ילדים מתרוצצים על הדשא פתאום הבנתי למה יש בום של לידות אחרי מלחמות. חברות שלי אמרו לי, 'עכשיו את רוצה להביא ילדים? עכשיו? אנחנו לא מרגישות שהילדים שלנו בטוחים כאן'. דווקא ברגעים שבהם ראיתי רק רוע שחור אמרתי לעצמי, 'ילדים הם הדבר הכי טוב שיש, זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בעולם הזה'. פתאום זה הרגיש לי כמו הדבר הכי משמעותי בעולם, מפני שהם ימשיכו להרכיב את העולם".
בעקבות המלחמה וההיריון רצתם לחופה?
"יש לנו טבעות, אבל אנחנו רשומים כידועים בציבור. למה לא התחתנו? מפני שאנחנו לא אנשים של אירועים. גם ימי הולדת אנחנו לא חוגגים ולא מפני שיש לי איזשהו אנטי לימי הולדת, אלא פשוט מפני שלא נוח לי להעמיד את עצמי במרכז. זה יותר מלחיץ מנעים. תכף אטוס לניו-יורק בענייני 'קוגל', וליאור יבוא איתי מפני שזו תהיה החופשה האחרונה שלנו לפני הרחבת המשפחה, ונתארח אצל אחי הגדול, יניב, שחי שם כבר עשר שנים. אשתו אמורה ללדת בינואר, חודשיים לפני בוא העוברית שלנו".
קבלי תפנית בעלילה. הורייך יגיעו לניו-יורק לרגל הולדת נכדתם הבכורה, ועל הדרך תעמידו חופה.
"חשבנו על זה. מבחינתנו זה ממש לא משנה אם כן או לא נתחתן, אבל לטובת הילדים עדיף שנהיה נשואים. פחות בירוקרטיה ובלגן. מצד שני, אולי כדאי לחכות עד שהילדים יגדלו ויעמדו איתנו מתחת לחופה?"
כשאת יושבת מולי אני רואה את ליבי מ"שטיסל" ומ"קוגל", שחולמת על שידוך וחתונה.
"כן, כן", היא מהנהנת ולוגמת מספל הצ'אי שאמור להקל על הבחילה, "זו דואליות מעניינת, אבל כשאני נכנסת לדמות של ליבי אני לא רואה סתירה. המהות, בעיניי, היא אותו הדבר. ליבי משתוקקת להתחתן מפני שבקהילה החרדית זו הדרך היחידה לאהוב, לבנות זוגיות טובה ובריאה ולהקים משפחה. בדיוק מה שגם אני, הדס, רוצה".
תהפכי להדס ירון-אמסטרדמסקי?
"למה לא? בשמחה. זה שם ארוך, אני לא יודעת אם יהיה מספיק מקום בדרכון, אבל אמסטרדמסקי זה שם מדהים ומיוחד. לפעמים, כשבא לי להקניט את ליאור, אני אומרת לו שזה שם משפחה גברי, והוא עונה 'מי שמדברת'. גם ירון לא נשמע כמו שם משפחה נשי".
סוג של נס
דווקא לתואר "שחקנית" היה לה קצת יותר קשה להתחבר. "למדתי בתיכון עירוני א' במגמת תיאטרון, שיחקתי בכל ההצגות ותמיד נורא נהניתי מזה. עד היום, כשאני על סט זה פשוט כיף. אבל לפעמים אני שואלת את עצמי מי החליט שזה הטייטל שלי, הרי יש עוד דברים שאני טובה בהם".
כמו?
"בצבא הדרכתי נוער בפנימיות. אם לא הייתי שחקנית נראה לי שהייתי מורה, בעיניי זה המקצוע הכי חשוב בעולם. מצד שני, טסתי ללונדון לחצי שנה כדי ללמוד את שייקספיר בסביבה הכי טבעית שלו, ואם זה מה שלמדתי אז זה המקצוע שלי, לא? בגיל 20 פלוס, בתהליך הגיבוש שלך כבנאדם, לא הגדרתי את עצמי כשחקנית כי זה נראה היה לי מוגזם. רק בשנים האחרונות זה זורם ממני חלק".
מפני שהבטחת וקיימת. יש הוכחות.
"נכון, אבל אצלי יש עוד משהו. סוף-סוף הבנתי שכדי לקחת את החיים שלי לאן שאני רוצה, אני חייבת להגדיר לעצמי משהו בראש. כאילו, אם אתה לא אומר את זה, אולי זה לא יקרה. מדי פעם אני טורחת להזכיר לעצמי שהעולם פתוח וגדול ושיש עוד דברים שאני יכולה לנסות, אז אבל אני מגיעה לסט ומתחילה לחגוג".
עכשיו כבר מותר לגלות, שהיו לה יותר מיד ורגל באפיית הקוגל המשובח. "בסוף העונה השלישית של 'שטיסל', הדמות של ליבי נעלמת ויש ערפל סביב נסיבות היעלמותה. 'שטיסל' יצאה בנטפליקס בקורונה, וכשהייתי באיטליה בצילומים של סדרה אחרת, קיבלתי מלא-מלא הודעות מכל המדינות שאת מכירה. אנשים ממש התבאסו מזה שליבי התפיידה, הם חששו שהיא מתה, ופתאום היה לי נורא עצוב שהסדרה נגמרה ושהדמות שלי לא תחזור. אמרתי לעצמי, 'ליבי היא עולם, היא דמות שפרצה גבולות'. ואז, במקרה, פגשתי באיזה בר את יהונתן אינדורסקי, היוצר של הסדרה, וסיפרתי לו שכולם שואלים אותי איפה ליבי. לחצתי עליו בעדינות לכתוב סדרת בת שתעסוק במסתורין שאופף אותה".
חצי שנה אחרי הבר ההוא, באיטליה, התחולל סוג של נס. "פתאום צילצלו ואמרו לי שהולכים לעשות סדרה על נוחעם וליבי. וואו! שוב נפגשתי עם יונתן אינדורסקי והוא הזכיר לי את השיחה ההיא. הוא אמר שהיו לו מחשבות על סדרת בת, שהוא תיכנן להתרכז בחיים של נוחעם אחרי שליבי הלכה לעולמה, ועד לשיחה שלנו לא עלה בדעתו ללכת אחורה בזמן ולחזור לאנטוורפן. התרגשתי נורא. הבנתי שכשאתה אומר מה אתה רוצה, זה שולח איזשהו מסר".
ליקום? לבורא עולם?
"לא משנה למי. כשאת נוכחת בסיטואציה ולא מתביישת להגיד 'חבל שליבי מתה, כל כך אהבתי אותה' יכול לצאת מזה משהו. כשאת לא שומרת את החלומות שלך לעצמך, ומשתפת במחשבות וברצונות שלך, אולי תצפה לך הפתעה טובה".
smadarshirs@gmail.com
