תעשיית המוזיקה המקומית הייתה זקוקה לזמן להתאושש מההלם שאחז בה – ובכולנו – מאז הטבח והמלחמה. בזמן שאחרים חזרו למלא אולמות ברגשות מעורבים, חברי משינה המתינו. בדרך הייתה אפיזודה קצרה ויפה שבה הם ביצעו שירים של אחרים, אבל רק עכשיו הם חוזרים כעצמם, ובכושר מלא.
זה לא מפתיע שדווקא משינה הייתה זקוקה לפסק זמן ארוך שכזה. כמו המוזיקה, גם המלחמות כאן מתנהלות במעגלים. כ-40 שנה אחרי אלבום הבכורה הענק של הלהקה, שהוקמה לאחר מלחמת לבנון, לא רק שהם עדיין כאן - גם צה"ל שוב שם. בדומה לכמיהה לעתיד מתוק ב"דרך אל הים" (שפתח ערב נהדר), גם הצלצולים המטרידים באוזניות מהלם הקרב שתואר ב"התותח מצלצל פעמיים" וחתם את האלבום ההוא, עדיין חיים.
בחמישי האחרון, בהאנגר 11 בתל-אביב, נשמעו צלילים אחרים – ומאוד מוכרים - באוזניים. משינה אולי לא הצליחה לאורך הפרק השני שלה (שיוצג בהופעה עם שני שירים, ובהם "רומנטיקה עתידנית") להתקרב להישגים האולפניים שרשמה בסיבוב המקורי, אך על הבמה היא רק צמחה עם השנים.
נוסטלגיה היא עניין מסובך, אך כל מפגש מחודש עם משינה - וכך היה גם אתמול – מדגים עד כמה החבורה הזאת נהנית לנגן ביחד, ושלרוב, היא גם עושה זאת טוב יותר מסיבוב לסיבוב, עם שינויים קטנים בעיבודים. יש דברים שאפילו מוזיקאי רוק משופשפים לא מסוגלים לזייף, בדיוק כמו שיש תחושות שמבקר – אפילו שבמקרה דנן הוא גם די אוהד – קולט מיד.
הפתיחה הייתה קצת מאופקת, בהמשך יובל בנאי דיבר קצת על הרגשות המעורבים ועל הקושי להאמין בממשלה שרוצה מלחמת נצח ("אז למה לי פוליטיקה עכשיו" דווקא נעדר מהסט), אך לקראת אמצע המופע הם נפתחו ועפו עם רצף נהדר שהחל ב"שלח לי מלאך", המשיך ב"בלדה לסוכן כפול" והסתיים ב"אחכה לך בשדות" – כנראה השיר הכי כיפי בקטלוג המשינאי – והדגימו כיצד צריך להישמע קונצ'רטו ללהקה וקהל. ההדרן נחתם ב"תחזור" שהוקדש לקורין אלאל. בסוף שבוע כה עצוב למוזיקה הישראלית, זו הייתה נקודת אור קטנה.
