דמדומי העולם // ורנר הרצוג } מגרמנית: ארז וולק } בבל } 132 עמ'
ורנר הרצוג התעניין תמיד בגברים חדורי תחושת שליחות, שלא לומר אובססיביים עד כדי טירוף, שלא לומר שוגים באשליות, שלא לומר פנאטים. סרטו העלילתי הראשון מלפני כמעט שישה עשורים, שהתבסס באופן חופשי על סיפור קצר מאת אכים פון ארנים, עקב אחר התפוררותם הפנימית של שלושה חיילים גרמניים באי יווני בשנות מלחמת העולם השנייה, שמשימתם המלחמתית, שהם מקפידים לקיים, היא שמירה על מחסן תחמושת.
בסרטו 'אגירה, זעם האל' חיילים שנשלחו לחפש את אלדוראדו האגדית מאבדים קשר עם המציאות ונסחפים, אחוזי טירוף, על רפסודה בנהר. סרטו 'גריזלי מן' מבוסס על סיפורו האמיתי של גבר שהתעלם מן האזהרות והתעקש לבלות 13 קיצים בפארק לאומי באלסקה לצד דובי גריזלי, באמונה שיוכל להתקרב אליהם, עד שנטרף. את 'דמדומי העולם', היצירה הסיפורית הראשונה שלו בכתב, פירסם הרצוג רק לפני כשלוש שנים, בעודו כבן 80, והיא ספרו הראשון שתורגם לעברית. 'בבל' הוציאו אותו דווקא עכשיו, בימים שבהם נדמה שרבים סביבנו יסכימו עם מילותיו של חיים גורי "כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַשִּׂנְאָה תִּמָּשֵׁךְ וְתִגְאֶה לָהּ", ושרבים סביבנו מחזיקים בערכים של הימנעות מכניעה.
זהו אינו רומן ואינו סיפורת תיעודית, אלא יצירה סיפורית קצרה, בהירה ורב-ממדית, שעל קו התפר שבין מה שהיה ובין מה שחשוב להרצוג לספר שהיה. במרכזו ניצבת דמותו הממשית של הירוּ אוֹנוֹדה, סגן משנה בצבא הקיסרי היפני בזמן מלחמת העולם השנייה, שהופקד על לוחמת גרילה באי לובאנג שבפיליפינים בשנת 1945. מפקדיו הורו לו שלא להיכנע לאויב בשום אופן, ואם הוא חי, משמע: הוא ממשיך להילחם. במשך 29 שנים נשאר אוֹנוֹדה בג'ונגלים של האי, שרד והקפיד להמשיך ולמלא את משימתו, שכבר איבדה ערך, כמובן, בעיני מדינתו. המלחמה נגמרה והוא אף קיבל סימנים על כך, אך סבר שהם לא אמיתיים, אלה רק האויבים שמרמים אותו. הוא המתין שהמפקד שלו ייצור איתו קשר ויפקוד עליו להפסיק להילחם. רק באמצע שנות ה-70, בעקבות הרפתקן יפני חדור מטרה, שיצא לפיליפינים כדי לתור אחריו ונפגש איתו, בעוד אוֹנוֹדה עדיין לא מאמין לו שהמלחמה נגמרה, איתרה ממשלת יפן את המפקד הישיר של אוֹנוֹדה. המפקד, שכבר הפך למוכר ספרים, נסע בגיל 88 לאי ושיחרר באופן רשמי את אוֹנוֹדה מתפקידו. אוֹנוֹדה חזר ליפן, התקבל כגיבור וחי עד גיל 92. סיפורו זכה לייצוג קולנועי ולאוטוביוגרפיה, אבל הרצוג לא רצה לספר שוב את הסיפור, או למלא פערים שייצוגים קודמים לא הציגו. הוא לא ביקש להתחקות אחר המבנה הנפשי של אוֹנוֹדה בעשורים שבהם שרד בג'ונגל. הוא בכלל חושב שפסיכולוגיה היא אסון של המאה הקודמת. הוא גם אינו מעוניין לגרום לנו לשפוט את אוֹנוֹדה באופן מסוים. הוא אפילו לא מרהיב עוז לייצג במלאוּת ריאליסטית רגע שיא אפשרי, שבו סוזוקי מגלה לאוֹנוֹדה שהמלחמה נגמרה לפני שלושה עשורים, אלא רק מתאר בקצרה: "בפניו של אוֹנוֹדה חוסר הבנה עירום, קפוא. 'זה לא ייתכן'", ואז אוֹנוֹדה מתווכח שהוא הרי ראה מעליו מטוסי קרב אמריקאיים, וסוזוקי מסביר לו שהם רק טסים לבסיס חיל האוויר האמריקאי מצפון למנילה. זה לא משכנע את הלוחם הנאמן, שממלא את ערכי הבּוּשידוֹ הסמוראיים, בהם הנאמנות לממונה, שנחשבת למעלָה, לקוד של כבוד בעל חשיבות עליונה.
הרצוג מצהיר בעמוד הראשון ש"מבחינת המחבר, הדבר העיקרי היה... משהו מהותי שהוא דימה שזיהה בפגישתו עם גיבור הסיפור הזה". המשהו המהותי הוא האופן שבו טיפוס כמו אוֹנוֹדה חי בעולם של בדיון, חי כגיבור ספרותי או קולנועי, ובכך מממש מטאפורה ארספואטית. הוא המציא לעצמו הווה מתמשך, ונותר גיבור של הסיפור שסיפר לעצמו. זוהי איננה איוולת גמורה בעיני הרצוג, אלא אדם שהתחבא מחברה אנושית כדי לקיים את הסיפור שלו. הוא איבד את אנשיו, שנכנעו או נורו, והפך לחלק מהטבע של הג'ונגל: "הוא רצה לעשות את עצמו בלתי נראה, להיהפך לחלום בלתי ניתן לתפיסה, לעננה נרדפת".
הרצוג מעריך את ההיגיון שמאחורי חוסר ההיגיון, את הבדידות הקיצונית, את הדבקות. בשנות ה-70, כששמע הרצוג שההיסטוריונית של הקולנוע האהובה עליו, לוטה אייזנר, גוססת למוות, הוא החליט ללכת ברגל ממינכן לפריז, כי הרגיש שהקולנוע לא יוכל להסתדר בלעדיה. הוא לקח תיק קטן ומצפן והחל ללכת מאות קילומטרים. הוא באמת האמין שהיא תישאר בחיים אם הוא יגיע אליה ברגל, יתמסר למשימתו הלבדית, והאמונה הזאת לא הייתה עבורו אבסורד, אלא בעלת ערך.
אוֹנוֹדה מגלם התנגשות שבין אמת היסטורית ובין אשליה אנושית. זהו היפוך לדמות הספרותית השכיחה של החייל ששב מן הקרב, שממוקמת במצב לימינאלי שבין חיים למוות, מוקף במתים שהרג ושנהרגו לידו, מנוכר לסביבתו ומרגיש שמשהו בו מת. הרצוג מציג אדם שחושב שבכלֵי הנשק טבוע משהו שמחוץ לשליטתו, שיש להם חיים משל עצמם, כמו למלחמה, שחיה כל עוד אנשים חולמים אותה ומתעקשים עליה, עד הכדור האחרון. •
