מה שאחרנו להציל // אבישי חורי } לוקוס } 92 עמ'
אבישי חורי מצליח לכתוב שירים חזקים להפליא שיש בהם תקיפות יוצאת דופן, אך מה שהופך אותם ליפים באמת, יפים במיוחד, זו העובדה שהתקיפות הזאת לא באה על חשבון המורכבות הרגשית שהשירים נותנים לה ביטוי, אלא דווקא מעמיקה אותם. התקיפות נוגעת לא פעם להכרעות דרמטיות של סירוב, הפניית גב, ניתוק, ואפילו קריעה או כריתה, כמו בשיר שפותח את ספרו החדש, שיר חד-פעמי בעוצמתו, שבו המשורר מספר כיצד הוא דוחה מעליו בכל כוחו את אלוהים והאמונה בו, ממש מנסר אותם מתוכו, הופך אותם לגדם, לאיבר כרות, ועם זאת, לא מפסיק להתגעגע למה שנכרת. שם השיר הוא 'פאנטום', ואפשר להבין למה: אלוהים מדומה בו לאיבר כרות שממשיך לכאוב. האמונה בו, גם אחרי שחלפה מהעולם, לא מפסיקה לייסר. ועצם היכולת להיות נאמן לשני הצדדים של המשוואה, הן לוויתור התקיף על האל והן לזיקה הרגשית הבלתי פוסקת אליו, היא לא פחות ממופלאה. חורי לא סולח לאלוהים שבצילו גדל על הצרות שעשה לו — בעיקר על כך שהכחיש את ההומוסקסואליות שלו והפך אותה ממקור של אהבה למקור של כאב ושנאה עצמית — אבל ההימנעות מסליחה לא מבטלת את תחושת האובדן, היתמות, הגעגוע.
הדפוס הרגשי הזה — סתירה חריפה בין ניתוק לגעגוע, כריתה לכמיהה — שב ומופיע ברוב שירי הספר. בשער השני, למשל, הוא קשור לזיקה בין המשורר לילדותו. למשורר לא הייתה ברירה אלא להתנתק מהילד שהיה כשם שהתנתק מאלוהים, אבל המחיר ששילם היה גבוה להחריד - אובדן הילדות. המסע בעקבות הילד האבוד הוא מסע בלתי אפשרי כי גם הוא קרוע בין סתירות; זהו מסע אל הילד התם והמאושר שעדיין האמין באלוהים ובאהבת הוריו, ובו בזמן זה גם מסע אל הילד ההפוך, המשוסע, שביכה והכחיש וביטל ותיעב את עצמו. תום ואושר שמתגלים כקלקול וייאוש. איך אפשר לחלץ ילד חצוי כל כך מכלוב השכחה?
השער השלישי נפתח בדיוק בזה: בשירים חכמים ושוברי לב שמתארים את מצבו הנפשי של מי שמנסה להתכחש לעצמו – לאהבתו לגברים, למשל. או ליתר דיוק, מגלה שהוא נתבע לוותר על עצם אפשרותו להיות אהוב ולאהוב. למרבה המזל השירים לא נתקעים בשלב ההכחשה אלא ממשיכים משם לקושי העצום להתבגר, להתעצב, למצוא כיוון, בעודך לכוד בסבך של שלילות עצמיות שמקורן בדיכוי דתי ומשפחתי. אפשר להרגיש בשירים האלה בשינוי עדין אך משמעותי בתבנית הרגשית שחורי מעצב בשיריו – היחס בין קוטב הכריתה לקוטב הכמיהה מתחיל להשתנות. הם עדיין לכודים זה בזה בסתירה לא פתורה, אבל במקום ניתוק שאינו מצליח להתגבר על הגעגוע, מפציע אט-אט משהו דומה אך הפוך בכיוונו: אהבה שמתקשה להתגבר על הצורך להתנתק.
ואז, בשירי השער הרביעי, מגיע הספר לשיאו. אלה הם שירי אהבה לגבר אהוב, אהוב מאוד, שבהם האוהב — המשורר — אינו מאמין בכוחו לאהוב באמת ובתמים. מורשת השלילה העצמית נמשכת: למרות האהבה, למרות התגלותה ולמרות כוחה המרפא, המשורר עדיין כופר באפשרותו להיות מאושר. הסתירה הרגשית בין כריתה לכמיהה מתעוררת שוב במלוא עוצמתה, אלא שהפעם היא נוטה בכמה מילימטרים — לפעמים זה כל מה שצריך — לטובת האהבה.
ואי-אפשר להתעלם מהשער החמישי, שהיה צריך לחתום את הספר (אלמלא נוסף לו שער שישי חלש במקצת ואולי לא ממש נחוץ), ובו חוזר המשורר למשפחת המוצא שלו — לאביו, לאמו, לאחיו ולאחיותיו. שילוב הרגשות — זעם, מרחק, חרטה, אשמה, געגוע — הוא לא פחות ממסחרר. וכמה חריפות השורות שחותמות את השיר הלפני אחרון: "לא ידענו נחת בגלגול הזה, אבא/ אולי בעולם הבא נבין/ איך אוהב אב/ איך סולחים בנים". אי-אפשר לסלוח לאב שלא אהב, אבל אפשר לקוות שבעולם אחר, בדוי אך נחשק, הכל יתוקן. •
