לא רוצה חלילה להבהיל אף אחד, אבל המהפכה המשפטית/משטרית שהשארנו על אש קטנה כי בדיוק הייתה לנו מלחמה? ובכן, היא תכף גולשת. אין צורך או טעם להכביר מילים על מזיקים מסוג יריב לוין או שלמה קרעי - אנחנו כאן בענייני תרבות, כי גם היא, כידוע, לא באה טוב למשטרים שמעדיפים את עצמם על פני אזרחיהם.
וכך פורסם בשבוע שעבר שראש עיריית חולון, שי קינן (ליכוד, תיראו מופתעים) החליט על דעת עצמו לחסל את מוזיאון הקומיקס בעיר, יחד עם המרכז לתיאטרון בובות - וזאת אחרי שקיצץ דרמטית בתקציב מוזיאון הילדים, המוזיאון לעיצוב והמדיטק, כנראה בתקווה שייכנעו ויגוועו עצמאית. בנוסף, כממלאת מקום מנכ"ל המדיטק קינן מינה את אודליה פרידמן, שעיקר תהילתה על פשיטת הרגל של תיאטרון הבימה בתקופתה, ואי-עמידתה בתנאי סף לתפקידים שאליהם היא מתמנה (כולל במקרה המדיטק).
אין מקום לפרשנויות מפליגות מדי באשר לכוונותיו של קינן - רוצים את זה במילה אחת? להצטיין. לא בתפקיד; במרכז הליכוד - אבל האיש בסך הכל רוכב על המתקפה הצפויה מצד השלטון הנוכחי על כל מה שמריח מתרבות שאינה בשליטתו.
הפרטת התאגיד - ובפועל סגירתו כגוף שידור ציבורי איכותי המשרת את כלל הקהלים - עברה בשבוע שעבר בקריאה טרומית, ועל הדרך נודע ששר התרבות מיקי זוהר בוחן את שלילת מימונו של סינמטק תל-אביב, שחוטא בפסטיבל שנתי בשם 'סולידריות' המוקדש לדמוקרטיה, זכויות אדם וצדק חברתי. תוסיפו לזה את חזרתה מהמתים של המועצה לביקורת סרטים ומחזות (הצנזורה, כפי שכונתה בשנים שבהן צינזרה) רק כדי לאסור על הקרנת הסרט התיעודי '1948 – לזכור ולשכוח' (שכבר הוקרן בפסטיבל דוקאביב), בעקבות פנייה של פעיל ימין שנחרד לנוכח האפשרות של הצגת הנראטיב הפלסטיני במקביל לזה הישראלי, ותבינו שבין האירועים הנקודתיים האלה עובר קו ישר ברור: מתקפה מתעצמת על התרבות, בהנחה שזו עדיין נחלתה של ישראל הדמוקרטית-ליברלית-הטרוגנית.
התרבות והרוח הן, היסטורית, מפלטו של הגולה הפנימי בארצו, בפרט תחת משטרים המבקשים לעצב גם אותה בדמותם, בפורמט תעמולה. והתרבות הישראלית - שלנוכח ממדי השוק הזעירים נסמכת לא מעט על הגב הכלכלי הממשלתי - היא קורבן נוח. קל יהיה להוריד אותה על ברכיה ולשלול את עצמאותה. גם זה יקרה קודם בהדרגה, ואז בבת-אחת, ולא בלי התנגדות ומחאה.
הניסיון מלמד ששתיהן מעולם לא הפריעו לממשלה הזו.
