כפסיכיאטר, ובמיוחד כפסיכיאטר קהילתי, חוויתי שתי מלחמות, כל אחת קשה בדרכה, כל אחת הותירה צלקות בלתי נמחות על האנשים שטיפלתי בהם ועל עצמי. התחלתי את הקריירה במלחמת יום הכיפורים, וכעת, עשורים לאחר מכן, אני מוצא את עצמי מהרהר במלחמה הנוכחית. היא בחנה אותי בדרכים שלא דמיינתי, הכריחה אותי להתמודד לא רק עם הסבל של מטופליי, אלא גם עם הפצעים שנשאתי משנים עברו.
המלחמה הזו מרגישה שונה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה הייתי צריך לפנות לטיפול אך לא עשיתי זאת, הפעם ידעתי שאני זקוק לעזרה. פניתי לטיפול כדי להבין את הדברים שראיתי, שמעתי והרגשתי. המשקל של מה שחוויתי דוחף אותי לדבר, לשתף את הלקחים שלמדתי – לא כהצהרה פוליטית, אלא כהרהור על הישרדות, זהות וחוסן אל מול טראומה בלתי נתפסת.
תפקידי תמיד היה להיות גם סימפתי וגם אמפתי כלפי מטופליי, אבל לעולם לא עד לנקודה שבה אני מאבד שליטה על רגשותיי או מאפשר להם להפוך לחלק מהסיפור. מטופליי זקוקים לי כנוכחות יציבה, כמדריך שיכול לעזור להם לעבד את חוויותיהם ולמצוא בהירות, לא כמישהו שמשקף את כאבם.
במלחמת יום הכיפורים היה לי קל יותר לשמור על האיזון הזה. הייתי מלא אמפתיה כלפי מטופליי, והטראומה שלהם הידהדה עמוק עם ההיסטוריה המשפחתית שלי, אבל מעולם לא איפשרתי לעצמי לאבד שליטה. החוויות של אמי במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה עיצבו אותי בצורה עמוקה. היא בילתה את שנותיי הראשונות בבריטניה בחיפוש אחר ניצולים ממשפחת סבי. רק שניים נמצאו. צל האובדן הזה ריחף מעל ילדותי, אך תמיד שמרתי על שליטה.
במלחמה הנוכחית הכל השתנה. בפעם הראשונה בקריירה המקצועית איבדתי שליטה על רגשותיי, יותר מפעם אחת. נשברתי בעקבות החוויות ששיתפו אותי בהן, במיוחד מצד הנשים שטיפלתי בהן. בכיתי בגלוי מול מטופליי. באחד הרגעים הללו מצאתי את עצמי מבקש סליחה, לא בשמי, אלא בשם הדור שאיפשר לזה לקרות, הדור שכשל במניעת הטרגדיה.
ישבתי עם שורדים שסיפרו את אירועי היום ההוא. הבחנתי בתמה חוזרת בסיפוריהם, כזו שהתגבשה בסדרת שיחות. זה התחיל עם שאלה: "ב-7 באוקטובר הייתם לבד לגמרי עם המשפחה שלכם, נכון?" הם הינהנו, כולם. "ובזמן הזה", המשכתי, "לא באמת ידעתם מה קורה, נכון?" שוב, הם ענו, "לא, לא בדיוק". "ובכל זאת", המשכתי, ,הייתם מודעים למה שקורה, כי היה לכם ווטסאפ וטלגרם, נכון?"
"כן", הם ענו. "אז ידעתם מה קורה. מה ידעתם?" וכאן, השתיקה הייתה מגיעה. לבסוף, בלחישה, הם היו אומרים, "ידענו שהם באים להרוג אותנו". שאלתי: ,זה הכל? ידעתם עוד משהו?" ואז, אחרי עוד רגע של היסוס, האמת הייתה יוצאת. "כן", הם היו אומרים. "ידענו שהם באים לאנוס, להתעלל, לקחת שבויים". כשעבדתי עם מטופליי כדי לעזור להם לעבד את הטראומה הזו, מצאתי את עצמי פונה לדימוי שמטופלים רבים מצאו אותו משמעותי: מלאך המוות. אמרתי להם, "באותו יום, מלאך המוות ריחף מעל שדרות. הוא החליט מי יחיה ומי לא. ואתם, אתם נבחרתם לחיות. אבל אתם חייבים להבין, יש סיבה למה שרדתם".
כל דור של העם שלנו הוא חוליה בשרשרת, שרשרת שנבנתה דרך הישרדות וחוסן. כל דור נבחן. קורבנות, רדיפות, אונס, רצח ובכל זאת, בכל פעם, שרדנו. אני אומר למטופליי: הצלקות שאתם נושאים הן הצלקות של כל ישראל. השאלה שעליכם לענות עליה עכשיו היא זו: האם תוכלו לשאת את הצלקת הזו בגאווה, או שהיא תהפוך לנכות, משהו שישתק אתכם? כשתספרו לנכדיכם איך שרדתם, מה תספרו להם?
בסופו של דבר, ראיתי את העתיד בשדרות, לא רק קהילה שנשאה את עול הטרור, אלא גם סמל לחוסן ולאחדות, קהילה המייצגת את מה שישראל יכולה להיות. עתיד שבו ההבדלים מתעמעמים, ואנחנו עומדים יחד כאחד. השיקום של שדרות הוא לא רק שלהם, הוא שלנו. שדרות היא ישראל של העתיד, והחוזק שלה יהיה החוזק שלנו. אנחנו שרשרת, מחוברים דרך היסטוריה, זהות וחוסן. כל דור הוא חוליה, שנבחנת ומתחשלת דרך מבחני הזמן. השאלה היא לא האם נעמוד מול אתגרים, אלא איך נקום ונפגוש אותם? הצלקות שאנו נושאים, כיחידים וכעם, אינן מחלישות אותנו. הן תזכורות לחוסן שלנו ועדות להישרדותנו. ביחד.
האור של העם שלנו זורח הכי חזק ברגעים האפלים ביותר. ביחד, נמשיך לשאת את האור הזה קדימה, מאירים לא רק את דרכנו אלא גם את דרכם של אחרים שמחפשים כוח בהישרדות. •
ראיתי את העתיד בשדרות. שדרות היא לא רק קהילה שנשאה את עול הטרור, אלא גם סמל לחוסן ולאחדות