המלחמה שיבשה את החיים של כולנו בדרגות שונות, וכל אחד מצא את הדרך שלו להתמודד עם המציאות החדשה והמורכבת. עבור רבים, דווקא הספורט היווה עוגן משמעותי, נקודת אחיזה שעזרה לשמור על שפיות בתוך הכאוס. במסגרת פרויקט "בוקר טוב יותר" של תלמה, יצאנו לפגוש את מי שעבורם הספורט היה הרבה יותר מסתם פעילות גופנית – הוא היה חבל הצלה, מקור כוח שאיפשר להם לשמור על בריאות הגוף והנפש ונתן תקווה לעתיד טוב יותר.
ראומה ערוסי טרשצ'נסקי מבארי איבדה ב-7 באוקטובר את בנה, ליאור בן ה-15. בתה, גלי בת ה-13, הייתה בשבי חמאס במשך 54 ימים. "בשבועות שאחרי השבת הנוראה לא תיפקדתי רגיל", משחזרת ראומה, "הגוף היה בסטרס מוחלט, והמיינד היה עסוק בהישרדות ובהתאקלמות. הטירוף שהיינו בו וחוסר הוודאות היו כל כך גדולים. ימים ולילות חיכינו להודעה שגלי משתחררת, וכשהשם שלה לא היה ברשימות זה היה כמו צניחה לתוך תהום שאין לה סוף".
בתחילת 2024 קיבלה ראומה פנייה מעמותת "בית על הים", שעוזרת לנפגעי טרור וטראומה להשתקם באמצעות ספורט ימי וגלישה. "אני יכולה להגיד שהגלישה היא כלי לריפוי", היא מספרת, "עבורי, הריפוי היה לגלות את הכוחות שלי מחדש, להרגיש שהגוף שלי מסוגל, שיש דברים שאני יכולה לעשות".
העמותה משלבת גלישה וליווי מקצועי יחד עם תמיכה קבוצתית. "הצורך לחפש את היציבות שלי על הגלשן, לצד החיבור לים, החזירו לי אופטימיות שלא הרגשתי חודשים ארוכים", אומרת ראומה, "כשאני מצליחה לבצע משהו על הגלשן וכולם מוחאים כפיים, אני מרגישה ששמחה חזרה לחיים שלי, משהו שלא היה לנו הרבה זמן".
עבור ראומה, שעדיין מתמודדת עם השיקום של בתה גלי, הגלישה מספקת רגעים של שחרור. "יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים, אבל יש חיים", היא אומרת, "וזה מה שחשוב לי להגיד: יש חיים ואפשר לעשות איתם הרבה. אני מאחלת לכולם לצאת מהבית, לנסות, ולהרגיש את הכוח שהספורט יכול לתת". (להרשמה לתוכנית "חוף מבטחים" של עמותת "בית על הים" היכנסו אל sea-home.org). גם אור מאירוביץ' בן ה-15 וחצי מנחל עוז חווה טראומה ב-7 באוקטובר. הוא שהה 18 שעות בממ"ד עם אמו ושלוש אחיותיו בעוד שאביו, מפקד כיתת הכוננות, יצא להגן על הקיבוץ. "נפגשנו איתו רק ביום ראשון לפנות בוקר", הוא מספר. אחר כך הגיע הפינוי. "אנחנו כמעט שנה וחצי לא בבית", מספר אור, "היינו בצפון שנה, ועכשיו ירדנו לנתיבות". בתקופת הפינוי למשמר העמק גילה אור תחביב חדש, שהפך לעוגן עבורו. "מישהו שם אמר לי, 'בוא תרכב איתי, יש לי שני זוגות אופניים, מה יש לך להפסיד?' הוא הביא לי את כל הציוד, רוכבים, אני נהנה, חוזר הביתה מבסוט, בא לי להמשיך לרכב", הוא משחזר, "עם הזמן אתה מגלה כמה טוב זה עושה, כמה זה מנקה אותך, מוציא אותך בן אדם חדש". עמותת ברטלי, המסייעת לנוער באמצעות רכיבה על אופניים, הפכה את התחביב החדש של אור לפעילות משמעותית. "הם הגיעו אלינו והפכו את זה לסוג של מסגרת עם שני אימונים בשבוע, מטרות והרבה קילומטראז'", הוא אומר, "הרכיבה גרמה לי לתחושת מסוגלות, להרגיש שאני יכול למלא את עצמי באוויר, במחשבה טובה. לא הייתי חבר גדול של ספורט לפני כן. הייתי צוחק על מי שעושה ספורט". החיבור לרכיבה שיפר לא רק את התחושה הפיזית של אור, אלא גם את התחושה החברתית. "לרכוב זה לא רק שאתה רוכב ויורד מהאופניים", הוא מסביר, "זה נורא חברתי, זה הופך אותך להיות בן אדם חברותי יותר. עולם הרכיבה העשיר אותי בארגז כלים של מסוגלות, יכולת, הכלה, הבנה והקשבה. המסר שלי לכל מי שמתמודדים עם אתגרים הוא תעזבו את הטלפונים, תמצאו איזה ענף ספורט, כל ענף שהוא, וצאו מהבית. בסוף אין דבר יותר כיף מספורט".
באגודת "מעופפי חיפה" מתאמנות באקרובטיקה התאומות מוריה וארבל ברקוביץ'. לספורט הייחודי הזה הן הגיעו כילדות קטנות, וכיום, בגיל 12, הן מתאמנות חמש פעמים בשבוע, ארבע וחצי שעות בכל אימון, ומוכיחות שאין גבול ליכולת האנושית. "הספורט עוזר בכל, בחיים בכלל, ברגעים קשים וגם בטובים", הן מספרות, "זה עוזר לנקות את המחשבות, זה כיף".
ארבל ומוריה אובחנו עם סוכרת בגיל חמש, ומאז מתנהלות בעזרת משאבות אינסולין שמחוברות אליהן באופן קבוע. "בסוכרת הלבלב מפסיק לעבוד וזה אומר שהוא מפסיק לייצר אינסולין", הן משתפות. האימונים האינטנסיביים הם חלק בלתי נפרד מהניהול הרפואי שלהן. "זה ממש כמו רכבת הרים", הן מתארות. "הסוכר עולה ויורד, ואנחנו צריכות להזריק אינסולין ולעשות כושר כי זה מה שמוריד את הסוכר. הספורט עוזר לנו לשמור על שגרת חיים בריאה ועל רמות סוכר מאוזנות יותר".
לסוכרת ולאימונים המפרכים נוסף השנה אתגר המלחמה. ארבל ומוריה מתגוררות בעתלית, אזור שחווה אינספור אזעקות, נפילות, והחיים בו שובשו מאוד. לספורטאיות מקצועיות, שעבורן שגרת אימונים היא חלק קריטי להצלחה, מדובר היה באתגר לא פשוט. "הרבה פעמים כשהיינו באימון תפסה אותנו אזעקה והיינו צריכות לעזוב הכל וללכת לממ"ד", הן מספרות. הלחץ המתמשך השפיע גם על מצב הסוכר שלהן: "בגלל המלחמה יש יותר לחץ, זה גורם לכך שהסוכר עולה, ואי-אפשר באמת לשלוט בזה".
למרות הקשיים, התאומות המשיכו להתאמן ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות. "בתחילת המלחמה התקיימה תחרות סבב עולמי בפולין. במשך יותר משנה התכוננו לתחרות ועבדנו ממש קשה. למרות המלחמה המשכנו להתאמן חמש פעמים בשבוע", הן משחזרות. ההורים חששו, הן עצמן תהו אם יצליחו לנסוע, אך בסופו של דבר המריאו השתיים לפולין עם המאמנת שלהם, מנהלת האיגוד קרן גרשגורן. התוצאה: ארבל זכתה במקום הראשון בדרגת Youth, שבה היא גם אלופת ישראל. מוריה, שמתחרה בקטגוריה קשה יותר של בנות 12-18, זכתה גם היא במקום הראשון. למרות גילה הצעיר, היא סגנית אלופת ישראל עד גיל 18 ואף סיימה במקום השביעי באליפות העולם בפורטוגל.
ההישגים מילאו אותן באמביציות. "כרגע אנחנו עובדות על השגת הקריטריון לאליפות אירופה", הן אומרות. ומה השאיפה? "מקום ראשון". וגם להן יש מסר מעורר השראה: "אל תיתנו למלחמה להשפיע על שגרת האימונים שלכם ולהשאיר אתכם בבית. להישאר בבית לא עוזר בכלום".
