את המידע על כך שאלוף (במיל') יצחק בריק התראיין אתמול בצהריים לחדשות בקשת אפשר היה לקבל גם בלי לצפות בטלוויזיה: כל מה שצריך זה חוש שמיעה, אם כי לפעמים בריק צורח כל כך חזק שגם זה לא נחוץ. בשלב זה, אחרי שבריק אמר הרבה דברים נכונים אך גם שגה בכמה תחזיות, נדמה שהנוזפנות האוטומטית שלו היא יותר תבלין טלוויזיוני אגרסיבי מאשר ניסיון לקיים דיון ענייני.
אתמול זה עוד יותר לא התאפשר, משום שבריק שאג פחות או יותר לשער ריק. המראיינת, אלמז מנגיסטו, לא הפגינה בקיאות יתרה בנושאים עליהם דיבר בנחרצות האופיינית וכמובן בווליום הרגיל. אפילו את השאלה המתבקשת, על הפער בין המציאות לעומת שלל תרחישי בהלה שפיזר במהלך המלחמה – מראשית התמרון בעזה דרך הכניסה לרפיח ועד המבצע בדרום לבנון – היא לא הצליחה לנסח: לקח לה 62 שניות (!) כדי להביא רבע דוגמה מפה וחצי דוגמה משם ולסיים במשפט כל כך תמוה ("אתה יכול להצביע על תחזיות אחרות בנקודה הזו, בטח על ניהול המלחמה של ממשלת נתניהו?"), שאפילו בריק נראה כאילו הוא תוהה, שמא לא ראוי להטיח בו האשמות בצורה קצת יותר חדה וקוהרנטית.
וכשהטענה המרכזית נגד הדובר נשמעת כאילו אפילו המראיינת לא מאמינה בה (או מכירה אותה), אין פלא שצועק מיומן כמו בריק המשיך לרטון שרק הוא צודק בנוגע להכל, ואילו כל השאר טועים/ פתאים/ שפוטים/ כל האפשרויות נכונות. למעשה, בשלב זה הריאיון חדל להיות ריאיון, כלומר טקס שבו נהוג לקטוע מדי פעם את שטף הדברים כדי להתווכח, לסתור, להקשות או בכלליות להזכיר שקיים אדם נוסף בסיטואציה. מצד שני, כששומעים את בריק רושף אש וגופרית מבלי לקחת נשימה (שלא לדבר על קורט צניעות וספקנות), אולי מנגיסטו פשוט קיימה את מצוות "לא תחסום שור בדישו".
באופן לא מפתיע, ניכר שבריק לא מוטרד מהפגיעה במעמדו כנביא זעם: ממילא הקהל שהאזין לו היה מצומצם, וגם אצלו הורמה גבה אחרי שנתן לראש הממשלה וחסידיו להשתמש בו בחדווה למטרותיהם ואז לזרוק אותו בשמחה. אולם שיח החירשים שמתנהל איתו מייצג טרגדיה איומה בנושא דרמטי: היכולת של הציבור לקבל סיקור אפקטיבי, מאתגר וביקורתי של מדיניות הביטחון.
כי בריק, למרות הכל, היה מהבודדים שהתריעו ובצדק מפני הקיצוצים בצבא היבשה, בעיות כוח אדם ובמיוחד התרבות הארגונית הרקובה בצה"ל, שמפציעה שוב ושוב לאורך המלחמה. וכשהוא כבר עולה לשידור, גם בשעת צהרים זניחה, עדיין יש מה לשמוע ממנו אבל גם להשמיע לו. ואם הוא צווח והמגישה עושה קולות של שטיח, התוצאה לא עדיפה על מה שעושים דוברי צה"ל בתחפושת של כתבים צבאיים.
