באמצע כביש ריק עומד שלט עם רגליים. הוא מתחיל במילות השיר האהוב "כאן נולדתי" ונחתם במילים "כאן שרפו לי את ביתי וחטפו את אהוביי". כפות ידיים קטנות, עטופות בשרוול מפני הקור, אוחזות בו. אין פנים, אין מבט ואין קול. רק כתב יד באדום ושחור, מניח את האמת באמצע כביש ריק בשער הנגב.
שנה ושלושה חודשים יוצאים אנשים לרחובות. הם צועקים, הם מפגינים, הם מתאמצים בכל כוחם ללכוד את תשומת הלב. את מקומה של שותפות הגורל הלאומית תפסו אלימות, בוז ואדישות. חלק מבתי הספר בארץ בחרו לפתוח את יום רביעי במפגן למען החטופים, אבל שר החינוך מיהר לסרס אותם ולהוציא הוראה שצו השעה הוא שגרת לימודים רגילה. היו מנהיגים חינוכיים שנהגו אחרת. השלט, בלי פנים ובלי קול, מזכיר את מה שעובדים קשה מאוד כדי שנשכח: זה הבית. הבית הזה נחרב. צו השעה הוא להשיב הביתה את אהובינו. רק אז, אולי, נבנה מחדש.
