ההשתלטות הישראלית על שטחים בתוך סוריה זהירה ומושכלת. כך בינתיים. אם נלך מצפון לדרום, לאורך המפה, נמצא נוכחות של צה"ל ברכס החרמון הסורי ובמורדות המזרחיים של ההר, עד פאתי הכפר הדרוזי חאדר. צה"ל השתלט על שני צמתים בפתחת קוניטרה אבל לא נכנס לקוניטרה הישנה או החדשה. כוח נוסף התמקם בתל כודנה, מול היישובים חושניה וקשת ברמת הגולן. כוח שלישי התמקם סמוך למשולש הגבולות סוריה-ירדן-ישראל, מעל חמת גדר. בכל האזורים שנתפסו אין אוכלוסייה, לבד מכמה עשרות סורים שנותרו בשני כפרים קטנים ממערב לקוניטרה.
יש חזון; יש משאלות לב, אין היתכנות מעשית. משאלת הלב היא לראות את סוריה מתפצלת לכמה מובלעות אוטונומיות, כל מובלעת והעדה שלה. הכורדים בצפון-מזרח, הדרוזים בדרום, העלווים בצפון-מערב. המועמדים הראשונים להתפצל הם הדרוזים.
הראשון שהעלה את החזון הדרוזי היה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ואחד היזמים הגדולים ביחסי ישראל והאזור. אלון הציע לאחר מלחמת ששת הימים שישראל תעודד את הדרוזים בהר הדרוזים להקים מדינה משלהם, שתתחבר למובלעת הדרוזית, הכפר חאדר וסביבותיו, בצפון הרמה. זה החזון, בהתאמות ל-2024. בג'אבל א-דרוז (אזור סוויידא) חיים כ-300 אלף דרוזים. הם שמרו אמונים למשטר אסד, מטעמי שרידות. הממשל הסורי החדש, הג'יהאדיסטי, לא מינה עדיין מושל למחוז: הוא עסוק בהתבססות ובלגיטימציה.
אבל יש חיכוכים ראשונים. דרוזי מחאדר ירד לפני ימים אחדים לכרם הזיתים שלו. מחסום של המשטר החדש עצר אותו בדרך. לאן אתה נוסע, שאלו אותו. לכרם הזיתים שלי, אמר. הוא היה שלך במשטר הקודם, אמרו, אבל הניחו לו.
שיירה של 200 כלי רכב, טנדרים וג'יפים, כולם אנשי "היאת תחריר א-שאם", שליטיה החדשים של המדינה, ירדה בשבת האחרונה מדמשק דרומה. השיירה הגיעה לדרעא, סמוך לגבול ירדן. בהר הדרוזים נרשמה דאגה: הם עלולים לפנות שמאלה, אליהם. בסוף הסתפקו בהפגנת ריבונות וחזרו לדמשק.
הדרוזים, כמו תמיד, חלוקים ביניהם. יש דרוזים שמייחלים לסיוע והגנה מישראל ויש שמתרחקים ממנה כמו מאש. גורם בצבא הזכיר לי השבוע שכל פעולות הטרור שיצאו מסוריה לישראל, כולל אלה של סמיר קונטאר, התחילו בחאדר. אין היום נוכחות של המשטר הסורי החדש בכפר. אין גם נוכחות ישראלית.
הכורדים הגיבו על קריסת משטר אסד בהרחבת האזור בשליטתם, בצפון סוריה. מלחמה בין שני פלגים שלהם ולחץ טורקי גרמו להם לשוב ולהתכווץ. הם מייחלים לסיוע ישראלי. האזור המדאיג ביותר, מבחינת ישראל, הוא דרום רמת הגולן. בעבר הייתה בו נוכחות של ארגון ג'יהאדיסטי, מקורב לדאעש. אנשיו נמנעו מלהתעמת עם ישראל. הם לא נעלמו: עכשיו, כשהג'יהאדיסטים שולטים בדמשק, הם עשויים להופיע מחדש. ויש גם פלסטינים בדרום, כ-1,000 אנשי הג'יהאד האיסלאמי ומאות חמאסניקים. חלקם חמושים ברקטות. ויש מחבלי חמאס בין אלה שהמשטר החדש שיחרר מהכלא. הגבול הסורי עלול להיפתח לטרור.
הדאגה הגדולה, הרצינית, היא לעתידה של ירדן. בסוף 2026 אמורים האמריקאים לעזוב את עיראק. טראמפ ישמח לסגת משם קודם. אל הלחץ הפנימי על המשטר ההאשמי יתווסף הלחץ מעיראק והלחץ מהמשטר החדש בסוריה. ישראל תצטרך להקצות אוגדה להגנת גבול ירדן. לא יהיה מנוס מלהשקיע מיליארדים בבניית מכשול.
בתמצית, ישראל מרוצה מקריסת המשטר בסוריה ומההשלכות שלה על לבנון ועל האזור כולו, אבל מודאגת מהתבססות המשטר החדש. החיזורים של אל-ג'ולאני, ראש המשטר החדש, אחר ממשלות מערביות, ההתבטאויות המתונות שלו כלפי ישראל, לא מרגיעות איש. למדנו ב-7 באוקטובר שלא הכוונות חשובות – חשובות היכולות, אמר לי גורם צבאי. תאר לעצמך שכמו ש-60 אלף ג'יהאדיסטים ירדו מאידליב לחומס ומשם לדמשק, 60 אלף ג'יהאדיסטים יירדו מדמשק ומשם לרמת הגולן. בראשו, גם בראשי, עלו התמונות מהעוטף.
האירוע המתוקשר על אחת מפסגות החרמון הסורי ביקש להעביר מסר למשטר החדש ולמשטרים ערביים אחרים: ישראל שם. במצב שנוצר המסר נחוץ, אולי אפילו חיוני, אבל נתניהו כמו נתניהו: הוא לא יכול לעשות משהו נכון בלי לצרף תרגיל קטן בהורדת ידיים לשופטים במשפטו ומבלי לארגן סביבו חגיגת כיבוש מיותרת. אין סיבה לזייף דיונים של שעות על פסגת הר קרח: הדיונים הרציניים מתקיימים בחדרים סגורים, מול מצגות, מול מסכים. אין סיבה לגרור לשם את ראש השב"כ והרמטכ"ל. החיים הם לא טיול מאורגן.
יש מזרח תיכון חדש, אבל איש איננו יודע מה יהיה טיבו, מה יהיה מקומה של ישראל בו ומה יהיו צורכי הביטחון שלה. הממשלה הקימה ועדה בראשות יעקב נגל, איש אמונו של נתניהו, כדי לבחון את תקציב הביטחון בעידן החדש. התמשכות המלחמה מעוררת ציפייה לתקציב ביטחון מוגדל. העבר מלמד שיעור אחר: ניפוח תקציב הביטחון לממדים מפלצתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים התגלה כמשגה פטאלי. הוא פתח עשר שנים אבודות בכלכלת ישראל.
ביום ראשון הופיע בפניה סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם. הבסיס האופטימלי, אמר לוועדה, הוא תקציב ביטחון בשיעור של 5.8 אחוז מהתל"ג, 148 מיליארד שקל. הבסיס ההכרחי הוא תקציב בגובה 5.1 מהתל"ג, 132 מיליארד שקל. אל תדברו רק על צורכי הביטחון השוטף. דברו על ביטחון יסודי, על המשבר החמור בכוח אדם, על הפיחות במעמד משרתי הקבע. על עולם שאיבד את היציבות שלו, שהולך ומתחמש, על הצורך לייצר הרבה יותר חימושים כאן, על ההזדמנויות שנפתחות.
גובה תקציב הביטחון לא ייקבע בטורים בעיתון. כל מספר בשיח הזה נשמע דמיוני, גדול על המדינה ועל אזרחיה. ביטחון יסודי הוא גם חינוך ורווחה ותעסוקה. בסוף השמיכה קצרה: יפה שטיל חץ 3 מיירט טיל חות'י, אבל כל טיל כזה עולה 4.5 מיליון דולר.
כישלון שהפך לנוסטלגיה
"זה מעלה אצלי נוסטלגיה", אמר נתניהו למצלמה. "הייתי פה לפני 53 שנים, עם החיילים שלי מסיירת מטכ"ל".
נתניהו לא שיקר, לא ממש. הוא רק עשה טיול קטן, נוסטלגי, בדרך אל מחוזות האמת. במקום שבו הצטלם, בחרמון הסורי, הוא לא היה אף פעם. גם לא במלחמת יום הכיפורים, שעל חלקו בה הוא מסר לאורך השנים גרסאות שונות וסותרות. אבל בחרמון הוא בילה את אחד הלילות הקשים בחייו.
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים נשלחו פעמיים צוותים של סיירת מטכ"ל לפעולה מבצעית במורדות החרמון. נקודת היציאה הייתה בין החרמון הישראלי למצפה שלגים, כמה קילומטרים דרומה ומזרחה ולמטה מפסגות החרמון הסורי. הם עברו סמוך לכפרים דרוזיים קטנים, בסביבות חאדר, הכפר הדרוזי הבולט בצד הסורי. ביצוע המשימה דרש שהות של 24 שעות בשטח, בתנאים קשים מאוד, קודם ירידה תלולה, מורכבת, ואחר-כך עלייה תלולה ואכזרית. הקור היה קטלני. הצוות הראשון השלים את המשימה בקושי. לאחר שנתיים נשלח צוות שני, בפיקודו של נתניהו. במהלך הטיפוס הצוות התפזר. המרחק בין חברי הצוות הגיע לקילומטר. כל לוחם התמודד עם הקשיים לבדו. זה נגמר בחילוץ.
נתניהו עמד במשימה כחייל: כל הכבוד לכושר הפיזי, לסבילות. כמפקד הוא נכשל. אפשר לסלוח לו: במרחק השנים גם כישלונות הופכים לנוסטלגיה. אבל בקבוצות הווטסאפ הפנימיות של ותיקי הסיירת אנשים התקשו לסלוח.
"כמי שהיה שם איתך הרשה לי להזכיר לך כי מי שהצליח להתמודד עם מזג האוויר הקיצוני, לנווט בדיוק לנקודה ולחזור ראשון ולבד לנקודת היציאה זה אנוכי, בעוד שאתה קרסת בדרך ונאלצת להמתין לכוח החילוץ שיגרור אותך חזרה ארצה", כתב אחד מחברי הצוות.
החיילים היו שלו כשהמבצע התחיל; הם לא היו שלו כשהמבצע הסתיים.
חבר הביא חבר
היום, יום שישי, יציינו בני משפחתו של לוחם גולני סמל גור קהתי שלושים למותו. גור נהרג בכפר שמע בלבנון כאשר הוא וחבריו נקראו לחלץ אזרח ושני קצינים שהסתבכו. האזרח, זאב (ז'אבו) ארליך, בן 71, נהרג מאש המחבלים. שני הקצינים, ראש המטה של גולני, אל"ם יואב ירום, ומפקד פלוגה בחטיבה, נפצעו קשה. מה עשה אזרח ישראלי בכפר לבנוני באמצע לחימה, שאלו רבים; למה לבש מדים כאחד החיילים; מדוע חויל לצה"ל לאחר מותו; והשאלה המציקה ביותר: האם זה אירוע טרגי שעומד לעצמו או קצה הקרחון, הפרט שמעיד על הכלל. השאלות נשאלו גם כאן, בראיון עם סבו של גור קהתי, תא"ל (מיל') אסף אגמון.
צה"ל פתח, כמקובל, בחקירת מצ"ח ובתחקיר מבצעי. מכיוון שאל"ם ירום הודה באחריותו למעשה, החקירה אמורה הייתה להסתיים בתוך ימים. במקביל מינה הרמטכ"ל צוות מומחים בראשות האלוף מוטי ברוך "לבחינה וחיזוק המשמעת המבצעית והתרבות הצבאית". הצוות, התחייב צה"ל, יסיים את עבודתו "תוך כשבועיים".
חודש חלף מאז. חקירת מצ"ח לא הסתיימה; גם התחקיר לא הושלם; צוות המומחים לא השמיע קול. תגובה שהועברה אליי אתמול מדובר צה"ל מבהירה שמצ"ח עדיין חוקר; התחקיר המבצעי הועבר לעיון הרמטכ"ל; צוות המומחים נמצא בשלבי סיום.
אני יכול להבין את אי-הנוחות בצבא: המלחמה עדיין נמשכת; התחקירים מ-7 באוקטובר עדיין מחכים (השר כ"ץ דרש אתמול לסכם אותו. אולי באמת הגיע הזמן). למה לחקור, למה להאשים, למה להטריח. מוטב להתמקד בסיפור הרואי, חגיגי, מנצח. שלשום שבתי ודיברתי עם אסף אגמון. "נכון להיום בבוקר אף חייל לא נחקר במצ"ח, גם לא המ"מ והמ"פ", סיפר. "המ"פ אמר לנו שהקשר שלו קיבל הודעה שבשבוע הבא יזומן לחקירה, חמישה שבועות לאחר האירוע.
"החיילים עלו איתנו לקבר בסיום השבעה. הם באו מרצונם ושפכו את ליבם. העדויות שלהם מוקלטות. הם סיפרו שבמסגד בכפר נמצאה גופה של מחבל. חייל טען שהבחין במסגד בגופה נוספת. סרקתי את המסגד, אמר המג"ד. אין שם גופה נוספת. בכל זאת החליטו לחזור ולסרוק: חשוב למודיעין לזהות מחבלים שנהרגו, מי הם היו ומה היה מעמדם בחיזבאללה. קבוצת הפקודות שניתנה ביום רביעי התייחסה אך ורק לסריקה במסגד.
"הגיע לכוח ארליך, אזרח במדים. המסגד לא עניין אותו. עניינה אותו כתובת שנמצאת במבצר הצלבני, כ-200 מטר מהמסגד. ביום הקודם הוא פנה למפקד בכיר וביקש שייתנו לו לבקר במבצר. התשובה הייתה שלילית ובעקבותיה הוא פנה לאל"ם יואב ירום. הם חברים מהתקופה שבה ירום היה מח"ט שומרון.
"השניים אמרו למג"ד שהם מבקשים להצטרף לכוח שיוצא לבדוק את המסגד. הלכו למסגד, חזרו לנקודת הכינוס ואז הלכו עם המ"פ למבצר. הפנייה שלהם למג"ד הייתה תרגיל הונאה. נגד מי? נגד כוחותינו. לא ככה נכנסים לבניין במלחמה; לא ככה סורקים; כשנשמעו היריות, קבוצה של לוחמים הסתערה פנימה. גור, החובש, הלך קדימה, לחלץ ולהציל. הוא נהרג במקום. המחבלים יכלו להרוג עשרה לוחמים".
האם מקובלת עליך ההחלטה לחייל את ארליך לאחר מותו, שאלתי.
"לא", אמר. "אני אלחם נגד זה עד סוף העולם, עד בג"ץ. היה כאן פשע. אסור להפוך אדם שעשה מעשה פשע לחייל בצה"ל". הוא סיפר לי על מקרים אחרים שבהם קצינים בכירים דאגו לחייל אזרחים לאחר מותם, ומקרים אחרים שבהם סירבו. "יש כאן תיבת פנדורה", אמר.
באכ"א, אמרתי לו, נאחזים בגרסה אחרת: ירום, קצין מוערך, חשב בטעות שארליך הוא חייל מילואים. הוא נזקק למומחיות שלו במבנה הפנימי של בניינים עתיקים, במקרה הזה מסגד. מכיוון שהטעות הייתה בתום לב והמשימה מבצעית, אכ"א הכיר בארליך כחייל לאחר מותו.
"לא תום לב, לא מומחיות, לא מבצעית ולא מסגד", אמר אגמון. "זאת גרסה שקרית".
את הסיפור אפשר לסכם כך: חבר הביא חבר, חבר התחזה לחבר ועכשיו המערכת הצבאית מתגייסת להגן על חבר. באמצע נהרג לוחם, נהרג סתם. "שכונה", הסביר לי אחד המפקדים בצה"ל, חצי מצדיק, חצי מתנצל.
ביום רביעי יתקיים בהתנחלות שבי שומרון כנס לזכרו של ארליך. החקירה במצ"ח לא הסתיימה, אבל אלוף הפיקוד אבי בלוט הודיע שישתתף בכנס. בלילה אמור להתקיים סיור של מוקירי זכרו בתוך שכם. צה"ל יאבטח. הורים שכולים יאבדו את שארית האמון שלהם בצבא ובמפקדיו, אולי גם לוחמים בשטח, אבל המכבסה הצבאית תדע לכבס הכל.
לפתח הר הגעש
הממשלה אישרה השבוע הקצבה של 200 מיליון שקל לרשויות מקומיות בצפון, לשיקום מבני ציבור שנפגעו במלחמה. זאב אלקין, השר במשרד האוצר, יחלק את הכסף. ביום שלישי הוא ביקר במנרה, במשגב עם ובמטולה. אתה כמו סנטה קלאוס, אמרתי לו. מסתובב בשטח ומחלק מתנות חג מולד. "אני מעדיף להשוות את עצמי לאינסטלטור", אמר אלקין. "אני יודע איך לפתוח את הצינורות הסתומים של הביורוקרטיה הישראלית."
אינסטלטור? נזכרתי שאלקין, אחד הפוליטיקאים הבודדים שיש להם יכולת ביצוע, היה פעם שר המים.
שיקום הצפון הוא אתגר שילווה את הממשלה בשנים הבאות. אלקין, שקיבל אותו על עצמו, החליט לבצע אותו באמצעות המנגנונים של שני שרים אחרים: יצחק וסרלאוף מעוצמה יהודית ואורית סטרוק מהציונות הדתית. "הכסף ייצא ממני", הוא אומר. "וסרלאוף, שר הנגב והגליל, יהיה אחראי על הסקטור העירוני - על קריית שמונה במיוחד; סטרוק תהיה אחראית על הסקטור הכפרי, הקיבוצים והמושבים. כלי הביצוע שלה הוא החטיבה להתיישבות".
קשה לדמיין שיקום של הצפון כששרים של בן גביר וסמוטריץ' שולטים בביצוע, אבל זה מה שיש. אלקין החליט על ביצוע בשלבים. "בדרום קיבלתי מכונית שכבר נוסעת", אמר. "בצפון לא היה כלום. הצעתי לראשי הרשויות ללכת בגדול, לא לחכות, לנצל את ההזדמנות".
הוא נפגש עם ראשי המכללה בתל-חי. הם אמרו לו שהם רוצים להמשיך בתהליך ההדרגתי לקראת הפיכת המכללה לאוניברסיטה. "אמרתי להם, לא, לא לא", אמר אלקין. "אל תחכו. בשנת הלימודים הנוכחית אתם תהיו אוניברסיטה בהקמה ובשנה הבאה אוניברסיטה מלאה, מוכרת. שבו עם המל"ג. תגידו לי כמה זה יעלה".
ההתלהבות מרשימה: סנטה קלאוס כבר אמרתי. גם אם כל תוכניותיו של אלקין יתגשמו, גם אם הכסף יימצא והבירוקרטיה תיכנע והאנשים ימהרו לחזור, תישאר שאלת הביטחון: מה ירגישו הצפוניים כשהלבנונים יחזרו לבתיהם. האם יהיו מוכנים לגדל ילדים בצל חיזבאללה.
דן אלמגור כתב שיר נפלא שהלחין דני ליטני ושרה חוה אלברשטיין. שמו "לפתח הר געש". הוא מספר בעצם עלינו, על תושבי הצפון והדרום, על הישראלים כולם, אנשים שחיים בסכנה קיומית: "אך הם דבקים למדרונות ההר/ ומחכים, אולי מחר / ומקווים ליום שעוד יבוא / שבו ההר ישקוט מזעפו/ ואז על הבזלת השחורה / הדשא יוריק ויפרח / אחת ולתמיד".
