כמעט שנה לאחר שדודי לוי עלה לבמת מועדון הבארבי בתל-אביב, עם כמה חברים וחברות, לטובת סיכום ביניים לקריירה שלו – מגיע האלבום המתעד כמה מרגעי השיא מאותו ערב ארוך. עבור אלו שרצו להגיע אז, והדבר לא עלה בידם (נגיד, כותב שורות אלו) – זו מתנה מוזיקלית ראויה.
הקריירה של לוי הולכת כמעט 40 שנה לאחור, אל הימים שבהם הקים עם חבריו את נוער שוליים – שהפכה תוך שלוש שנים מהרכב אינדי עם סאונד קודר המוכר למעטים למרענן הרשמי של המוזיקה הישראלית, עם האלבום "ציירי לך שפם" מ-1990. במקביל, לוי התמקם בעמדת הגיטריסט של אור כשדים, שחבל שאין לה כאן אזכור גדול יותר. בהמשך, הוא סיפק שירותי גיטרה נדיבים לאהוד בנאי, שהחזיר לו כשהגיע להשתתף בלהיט הכי גדול של לוי כסולן – "כל הזמן שבעולם".
למרות רגעים יפים ובהם "עולם דפוק", "מים" עם ארז לב ארי, "כמו שיורד גשם" עם טל גורדון ו"נהג מונית" עם דן תורן המנוח (שאי-אפשר להאזין לו כשהעיניים נשארות יבשות), אלבום ההופעה הזה מדלג על כמה מהתחנות של לוי. מופע הארנבות של ד"ר קספר (שלוי הפיק להם שני אלבומים) נעדרים מהסט, וגם אין ייצוג לאף שיר מהאלבום המומלץ שבו לוי ביצע משירי חנוך לוין. ועדיין, לצד הלהיטים ("ענוג" מימי נוער שוליים, "דוד", "מלאך" ו"כל הזמן שבעולם" בביצוע ארוך ומעולה עם בנאי), יש כאן די הצעות להיכרות מעמיקה יותר עם גוף העבודות של לוי.
כ-40 שנה אחרי שלוי הקים את הלהקה הקטנה ההיא מחולון – השיר שהוביל לאיחוד האחרון של נוער שוליים בוצע בראשית הערב – הוא ממשיך ליצור מוזיקה ששווה להכיר. כזו שמשלבת בין רוק גיטרות (נגיד "ער וחי" המושפע מבנאי) לבין "תפילה חילונית" (עם יסמין לוי) ולביצוע רב-המשתתפים ל"מי האיש", שהפך את הבארבי ממועדון רוק לבית כנסת למשך שש דקות של יופי שובה לב. הוא ו"אנחנו נחזיר את השמש", שנכתב לתוך המלחמה, מציעים מעט נחמה בטירוף שסביב.
