אגף סביון בכלא נווה תרצה הוא אחד המתחמים הקשים בשירות בתי הסוהר. כאן מרצות את עונשן נשים שנשאו בעבר את התואר "אמא", אך הורשעו ברצח ילדיהן. בין האסירות באגף נמצאות קרינה בריל, שהורשעה ברצח שני ילדיה בירושלים, מארי פיזם, שהורשעה ברצח בתה רוז שגופתה נמצאה בנחל הירקון, וסיגל איצקוביץ, המואשמת ברצח בנה בביתם בהרצליה. אך בית הסוהר היחיד לנשים בישראל, שעלה לאחרונה לכותרות בשל תשתיותיו הרעועות ותנאיו הפיזיים המיושנים, מכיל בתוכו מציאות מורכבת של כאב ושיקום.
במרחק של צעדים ספורים מהאגף, בקצה המסדרון, מתרחש סיפור שונה לחלוטין. בחדר צנוע המכיל מיטת קומתיים ולול, מנסה אם צעירה לייצר שגרה עבור בנה הפעוט במהלך מאסרה הקצר יחסית. על הקירות האפורים והסדוקים היא ציירה איורי ילדים צבעוניים, מאמץ קטן להכניס אור לסביבה הקודרת. "אני יושבת 18 חודשים ומקווה להשתחרר בשליש. כשהוא נכנס לכלא הוא היה בן 40 יום. אין כאן ילדים אחרים ואין לו חוויות כמו שיש לילדים אחרים, אבל הכי חשוב שהוא איתי. לא תמיד בית המשפט מאפשר את זה", מתארת האם במפגש פרידה ממפקדת הכלא היוצאת, גנ"ם ורד רפאלי, "כל האסירות מתייחסות אליו כאל 'הילד של האגף'. אני יוצאת איתו לטיפולים בטיפת חלב עם ליווי של שב"ס, הוא רואה טלוויזיה, והסוהרות לוקחות אותו לחצר לשחק. הוא חושב שזה הבית שלו".
2 צפייה בגלריה
("אין לו חוויות כמו לילדים אחרים, אבל הכי חשוב שהוא איתי". האסירה ובנה התינוק | צילום: דנה קופל)
"החצר יותר מדכאת מהאגף"
אגף סביון מיועד לנשים ללא רקע של שימוש בסמים, או כאלה שהשלימו תהליך גמילה ממושך. האגף מאכלס בעיקר עצורות לתקופות ארוכות ומאופיין באסירות ללא עבירות משמעת. אגף 1, המכונה "מתקדמים", מיועד לשפוטות ועצורות בשלב מתקדם של תהליך השיקום, בעוד אגף 2 משמש לשלבים התחלתיים של המעצר, כולל עצורות למשך ימים. באגף זה אין טלוויזיה, צעד שנועד למנוע חשש לשיבוש הליכים.
האגף הטיפולי, אגף 3, כולל שתי מחלקות מתמחות בנות 16 מיטות כל אחת: מחלקת "מעגלים" לטיפול באלימות, ומחלקת "עלמה" המתמחה בטיפול בטראומה. לצידו פועל אגף 4, אגף קטן יותר המשמש כשלב ביניים בתהליך השיקום. אגף השיקום, המכונה אגף 6, מיועד לאסירות בשלב מתקדם של מעצרן, ארבע מהן אף משתלבות בעבודה בקהילה. הכלא כולל גם אגף מיוחד לקטינות, אגף 8, המאפשר שילוב עם בגירות באישור בית המשפט.
מאפיין ייחודי של נווה תרצה הוא השילוב בין שפוטות לעצורות בכל האגפים, שמאפשר גם לנשים שטרם נשפטו להשתלב בפעילויות חינוך ותעסוקה ולהפיק תועלת מהמשאבים הטיפוליים הזמינים בכלא כבר מתחילת מעצרן.
י', אסירה לשעבר, חלקה חדר בגודל עשרה מטרים עם ארבע נשים נוספות. "חצי מהיממה היינו דחוסות שם יחד. עברתי עשרות מעצרים, וזה לא דומה לשום דבר. שמו אותי עם נשים שעברו עבירות קלות, אבל זה לא שהן היו יותר נוחות. האמת? הרוצחות בכלל לא מפחידות. כנשים, אנחנו יודעות מה יכול להוביל אישה לבצע מעשה כזה. הן קורבנות לא פחות משהן פושעות".
היום בכלא מתחיל מוקדם, בשעה 5:30 בבוקר, עם ספירת האסירות. אחריה, לדברי י', "חוזרים לישון כי אין מה לעשות". בשעה 6:30 מביאים את ארוחת הבוקר: כוס חלב וגבינה לבנה. ב-7:00 פותחים את התאים, ואז הבנות מתארגנות ומתפזרות לעבודות. "ב-10:30 שוב סגורים בתאים עד 12:30, ואז יוצאים לארוחת צהריים. אחרי הארוחה יש 'שעות חופשיות' שבהן מותר לצאת לחצר קטנה של 14 וחצי מטרים מוקפים גדרות תיל. ניסיתי ללכת אליה כמה פעמים, אבל זה היה מדכא אפילו יותר מהשהייה באגף עצמו".
ביום השחרור עזבה י' בלי לספר לאף אחת. "החיים, לכאורה, חזרו למסלולם, אבל יש לזה השלכות. כשנכנסתי לקניון, למשל, וראיתי מאבטחים, בלי לשים לב הרמתי ידיים לחיפוש. אני עדיין דואגת לנשים שם, מרגישה חצי פה וחצי שם", היא מספרת.
"רואים יותר ויותר הצלחות"
גנ"ם רפאלי התחילה את דרכה בשב"ס כסוהרת בנווה תרצה. לפני כשנה וחצי מונתה לפקד על הכלא, אחת משבע נשים שקודמו לתפקידים בכירים על ידי נציב שב"ס קובי יעקובי. המינוי היה עבורה מעין סגירת מעגל: "מההתחלה ידעתי שזה המסלול שלי, הייתה לי שאיפה לחזור לכאן כמפקדת. זה מסלול תובעני, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה ויש לי תמיכה מהבית. אני עושה הכל כדי שהאסירות יחזרו טובות יותר לחברה. נשים מבצעות פשעים לרוב על רקע רגשי ומצוקה. כשהן נכנסות לכלא, כל העולם שלהן מתפרק. 60 אחוז מהאסירות מגיעות מעולם הזנות, ולכן המקום הזה הוא שיקומי. מצד אחד, יש משמעת וכללים ברורים, אבל מצד שני, אנחנו פועלים לתת כלים להשתלבות בחברה".
לדבריה, "יש כאלה שלוקחות את ההזדמנות בשתי ידיים, ולצערי יש אסירות שמשתחררות וחוזרות תוך זמן קצר למעגל הזנות והרחוב. אנחנו רואים יותר ויותר הצלחות. העובדות מדברות בעד עצמן - שיעור החזרה לכלא בקרב נשים נמוך משמעותית מזה של גברים. זה מפתיע במיוחד כשמסתכלים על התמונה הרחבה: מתוך 22 אלף כלואים בשב"ס, רק 188 הן נשים".
אחד האתגרים בכלא, היא מספרת, הוא שילוב אסירות עם תשומת לב תקשורתית. "אבל אנחנו מתעקשים להתייחס לכולן באותה צורה, גם אם המקרה שלהן עשה כותרות. ראיתי איך אסירות כאלה משתלבות והופכות לשוות בין שוות".
"אחת לחודש, במסגרת פרויקט מיוחד, הילדים מגיעים לבקר את אימהותיהם בכלא. בפעם הראשונה שראיתי את המפגשים האלה, פשוט בכיתי. בתור אמא, זה תפס אותי. מצאתי את עצמי שואלת יותר שאלות על כל דבר, במיוחד כשזה נוגע לילדים. הילדים שלי מכירים את העבודה שלי, הם אפילו ביקרו כאן. אבל כן, זה משהו שמשאיר בך חותם. שורט קצת בפנים", היא מסכמת.
