"גל פגש אותי כשירדתי מהאמבולנס, ולקח אותי למבנה בית החולים. לא הכרתי אותו, אבל מאז לא הלכתי לישון בלי להגיד לו לילה טוב", מספרת מרגלית מוזס (79), ששוחררה משבי חמאס אחרי 49 ימים, על אל"ם (מיל') גל אברהם, שפיקד על בית החולים וולפסון בעת שחרור החטופים בנובמבר 2023.
"הוא לא היה סתם איש קשר. כל דבר שרציתי לדעת, לשאול או לבקש, שלא היה קשור לטיפול הרפואי, פניתי אליו. אם הוא היה בישיבה, היה יוצא במיוחד. כל בוקר היינו שותים נס קפה ביחד. ביום שהשתחררתי מבית החולים, שיחררו אותי מוקדם ולא הספקנו לשתות את הקפה שלנו, אז קבענו שנעשה את זה בבית".
המפגש הראשון ביניהם הותיר רושם עז גם אצל גל. "מרגלית הייתה משהו אחר לגמרי", הוא נזכר. היא חייכה והפגינה עוצמה שאתה לא מצפה לה משבויה. במקום שאני אתמוך בה – היא לקחה לי את היד וחיבקה אותי. החיוך והעוצמה שלה התחברו ללב ענק. אתה רוצה לדאוג לה, לפנק אותה, להביא לה ספר – והיא תמיד 'לא, תודה רבה, הכל בסדר, אני לא צריכה שום דבר'. היא דאגה לצוות שלי, לחיילים שלי, שאלה מה שלום כולם. זה היה מדהים".
בתחילת המלחמה, הוטלה על גל ועל קצינים נוספים בדרגת אל"ם המשימה המורכבת להקים בבתי החולים צוותים שיהיו אחראים על קליטת השבויים כשיחזרו, והוא חבר לבית החולים וולפסון ולמנהלת ד"ר ענת אנגל. "ליקטתי את האנשים הכי טובים", הוא מספר. "עשינו תרגילים, תיכננו את כל התהליך, אבל כשהשבויים הראשונים הגיעו זה היה סיפור אחר לגמרי. זה מורכב מאוד. מצד אחד אתה רואה את השמחה של מי שחוזר, ומצד שני אתה יודע שלרובם יש עדיין בני משפחה בשבי. האופוריה הופכת לדאגה למי שנשאר שם".
הקשר המיוחד לא נותר בין קירות בית החולים. גל ובת זוגו ניב, שגרים בעפולה, מגיעים לבקר את מרגלית בקריית-גת, שם היא מתגוררת לצד מפונים נוספים מקיבוץ ניר עוז. במקביל, גל המשיך בתפקידו בארגון יד לבנים וטיפל במשפחות שכולות. "הדיסוננס הזה היה מאוד מאתגר", הוא אומר, "אבל בסוף זו הייתה המשימה הכי מרגשת שעשיתי בחיים. עד היום אני מודה למפקד שלי שנתן לי אותה".
כשפרצה המלחמה ניב, קצינת משאבי אנוש בקבע, בדיוק סיימה תפקיד באוגדה וחיכתה לתחילת תפקיד חדש במתקן צה"לי בצאלים. "אמרתי לגל שאין מצב שאני נשארת בבית", היא מספרת. "דיברתי עם חבר שאמר לי 'אני קופץ לאוגדת עזה לתגבר', וזה מה שעשיתי. אחרי חודש העבירו אותי לחטיבה 460, וכשהחטיבה יצאה להתרעננות גל הוקפץ לבית החולים וולפסון. הצטרפתי אליו והגעתי בדיוק ביום שהשבויים חזרו. אני זוכרת איך עמדנו וציפינו בכיליון עיניים שהם יגיעו".
לגל וניב לקח חצי שנה מרגע הצעת הנישואים ועד שהחליטו לקבוע מועד לחתונה בעוד חודש וחצי. "היה לי מאוד קשה להתחתן בתקופה הזאת", מסבירה ניב. "המדינה במשבר ואנחנו חוגגים? זו הייתה החלטה של רגע, אבל כל הזמן הזה הבטן שלי התהפכה".
הרעיון להזמין את מרגלית להגיש את הטבעות הגיע מגל. "היה לי ברור שאנחנו רוצים שהיא תעמוד איתנו מתחת לחופה, כמשפחה", אומרת ניב, "כשגל הציע את זה, זה היה כל כך חשוב, להנכיח את העובדה שיש לנו עדיין חטופים שצריך להביא הביתה. דיברנו גם עם הרב והסברנו מה חשוב לנו. רצינו שהוא יזכיר את החטופים בצורה מדויקת ונכונה. בסופו של דבר זה היה הרגע המושלם, להזכיר את המציאות הקשה גם ברגע השמח, ולתת תקווה שכולם יחזרו הביתה".
גם מרגלית עדיין מחכה שכולם יחזרו הביתה, ובפרט בן זוגה לשעבר ואבי ילדיה, גדי מוזס. "בכל הפגנה אני מגיעה עם התמונה שלו, אני רוצה שכולם יידעו שאנחנו מחכים לו", היא אומרת. "כל פעם שעולה אפשרות לעסקה, אני רק מקווה שהפעם היא באמת תצא לפועל. שלא ידחו אותה שוב, כמו בפעמים הקודמות. בבקשה שלא ידחו".
