איזה קיום רועד יש לו, לאדם שגלה ממדינתו, היות שהיא הפכה בעיניו לכזאת שאי-אפשר לחיות בה יותר. האדמה תחתיו ממשיכה לזוז גם לאחר שפרק בינתיים את המזוודות שלו. הוא אינו מפסיק לחשב איפה החיים חופשיים יותר, זולים יותר, מתאימים יותר, אך עולמו הקודם שעזב מאחוריו ממשיך להגיח ולהופיע בפניו שוב ושוב, אינו מאפשר לו אחיזה של ממש בחיים החדשים.
"את רוסיה צריך לאהוב", אומר אחד המהגרים הרוסים ב"מאשינקה" למהגרת רוסיה כמותו, שמתגוררת איתו בפנסיון מלוכלך ורועש בבעלות רוסית בברלין באמצע שנות ה-20, אחרי המהפכה ובין שתי מלחמות העולם. "בלי אהבת המהגרים שלנו — רוסיה גמורה. אף אחד לא אוהב אותה שם". דיירי הפנסיון מתגוררים בחדרים קטנים משני צידיו של מסדרון, אוכלים את ארוחותיהם בחדר אוכל שבו תלוי הדפס של "הסעודה האחרונה", עובדים בכל הבא ליד ומתקיימים במרחב תלוש ושפוף, מינִי-רוסיה באמצע ברלין. כל פרט בסיפור משמש כמטאפורה, גם העובדה שמבנה הפנסיון רועד תדיר בשל קרבתו למסילת הרכבת, וחלונותיו מתמלאים הרי עשן ומסתירים את האור.
גיבור הספר, לב גלבוביץ' גאנין, מתכנן לעזוב את הפנסיון אבל בכל פעם משנה את התאריך. קשה לו להמשיך הלאה. הוא מגלה במעלית תקועה שאלפרוב, אחד מדיירי הפנסיון נשוי לאהבת נעוריו, מריה, או: מאשינקה על פי כינויה, והיא אמורה להגיע לברלין בימים הקרובים. אפוף בזיכרונות האהבה של שניהם ודרוך לקראת העתיד המעורפל שלו, מאשינקה משמשת לו נקודת אחיזה בין כאן לשם: הוא יודע שהיא נשואה עכשיו לאדם שהוא לא מעריך, בלשון המעטה, שלא חיכה בנאמנות לאשתו במשך ארבע שנים. הוא מפתח ציפייה לפגוש אותה בברלין, תוך שהוא מאבד עניין בנשים שסביבו, אבל לאחר שהוא נזכר בסיפור האהבה המתקתק שלהם קורסת הפנטזיה הנוסטלגית אל עבר ההבנה שאת העבר אין להחזיק, הוא מתפורר מדי רגע, ויש להמשיך אל עבר שמיים בהירים יותר.
זהו הרומן הראשון של ולדימיר נבוקוב, מגדולי הסופרים של המאה הקודמת, מהנדס הכתיבה של המודרניזם, האיש שנטש את שפת אמו, הרוסית, וכתב באנגלית, בין היתר, את הרומן השנוי במחלוקת, "לוליטה" (1955), שהיה לרב-מכר מיד כשראה אור, ואת "פנין" (1957), שהפך אותו לסופר ידוע בארה"ב. את "מאשינקה" כתב עדיין ברוסית, והוא תורגם היטב לעברית בידי המשוררת סיון בסקין, שעֵרה לצלילים החוזרים, למבני הפסקאות של נבוקוב ולהתגלותם העדינה של מוטיבים שנבוקוב יפתח בהמשך כתיבתו, כמו פער בלתי ניתן לגישור בין היזכרות ובין מציאות.
הדמויות אלפרוב ומאשינקה יתארחו שוב שלוש שנים מאוחר יותר ברומן "ההגנה על לוז'ין" (1930), תיאורי האהבה הנוסטלגיים מזכירים מאוד את מה שנקרא ב"אדה" (1969) ואת התיאורים האוטוביוגרפיים ב"דבֵּר, זיכרון" (1951). אפילו האופן שבו גאנין מגלגל על לשונו את שמה של מאשינקה כשהוא נזכר בה: "מאשינקה... לחש ושאף כמה שיותר אוויר, וקפא בהאזנה לפעימות ליבו... מתאמץ להשקיע בשלוש ההברות האלה את כל מה ששר בהן קודם - את הרוח... ואת האושר וגם צליל מסתורי נוסף שהיה עצם החיים של המילה הזאת" - התיאור החושי הזה של מה שמילה מסוגלת לעשות לגוף מזכיר את הפתיחה המפורסמת של "לוליטה", שבה מתענג הגיבור-המספר על שמה של הנחשקת "לוֹ-לִי-טָה: בדל הלשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש בשלישית בשיניים".
על אף העונג שבהיתקלות עם מוח ספרותי חריף, נחוש, בלתי מְרָצֶּה ומורכב, נבוקוב לא נמנה עם הסופרים האהובים עליי במיוחד. העיסוק הסיפורי שלו בתנועה בזמן ובהשפעותיו של העבר בכלל ושל הזיכרון בפרט נראה לי תמיד מסוגר, מוצפן, לא ישר וגאוותני. נבוקוב האמין שסופר חייב להיות גם מורה, גם קוסם וגם מספר סיפורים, אבל מה שיהפוך אותו לסופר גדול הוא איכות הקוסם שלו. וכך הוא הסביר: אל מורה אנחנו פונים בשביל ידע, עובדות פשוטות; אל מספר סיפורים אנחנו פונים בשביל בידור, התרגשות הנפש והשתתפות רגשית, הנאה שבטיול סיפורִי באזור אחר של מרחב או של זמן, אבל אל הקוסם, טען נבוקוב, אנחנו פונים כדי להתפעל ממה שאיננו מסוגלים לתפוס, ובאנלוגיה לסוֹפר: כדי לחקור את גאונותו, ללמוד את סגנונו ואת התבניות של יצירותיו.
אינני מסכימה עם מה שטען על אודות הקשר שבין מספר הסיפורים ובין בידור, כי אני מאמינה שההשתתפות הרגשית הכרחית לכוח האנושי שמגולם בספרות, אבל נבוקוב טען שכל סופר גדול הוא בהכרח רמאי גדול, אבל כזה גם הטבע, תמיד מוליך אותנו שולל, כי יש בו מערכת מופלאה של תחבולות, כמו צבעי ההגנה של כנפי הפרפרים, כך שכותב הספרות רק הולך בעקבות הטבע.
זהו הרומן שהכי קל לאהוב מאת נבוקוב, בעיקר כי נעים ללכת שולל אחר אשליית האהבה המאושרת של הגיבור ואחר ההתנגדות שלו לנואשות. ואולם האנלוגיה הלא-מרשימה שבין אהבת הנעורים ובין המולדת מזכירה לי את דמות התלוש בספרות העברית, ומוכיחה שעקירוּת ותלישות הן חלק מרב-שיח ספרותי שמקיימים ביניהם סופרים שונים מדורות וממקומות שונים. קראו את הספר הזה לא כדי להתפעל ממיומנות כתיבה, אלא כדי לחשוב על החומר הבלתי ניתן להריסה של בית שנחרב.
"מאשינקה", ולדימיר נבוקוב, תרגום מרוסית: סיון בסקין, הוצאה לאור: כתר, 174 עמודים.
