1. עוד זה מדבר וזה בא
רחובות דרום ירושלים צפופים. העליות צרות, החניות נדירות, ומבני הציבור הפזורים מספרים סיפור דומם. על המתנ"ס, בתי הכנסת ובית הספר השכונתי תלויים שלטים לשחרור החטופים, פוסטר אדום למען שחרורו של הירש גולדברג-פולין מהשבי, סטיקרים של נופלים ומודעת אבל טרייה שמפנה אל בית האבלים. האבלים הם משפחת שהם, שאיבדו את בנם, יובל שהם ז"ל, בתאונה מבצעית בעזה בתחילת השבוע.
גם האבל צפוף בדרום ירושלים. יובל הוא החלל העשירי מהתיכון שלו - בית הספר הדתי הימלפרב. הוא גם החלל השני מהקהילה הקטנה שלו, קהילת "הקהל" בשכונת בקעה. הראשון היה הירש ז"ל, שנרצח בשבי בסוף אוגוסט. הוריו של הירש ישבו שבעה בחודש ספטמבר באוהל צמוד לאזור התעשייה תלפיות, בקצה רחוב מקור חיים. בחודש אוקטובר הוקם אוהל אבלים בקצה השני של הרחוב, ובו התכנסה משפחתו של הרב אבי גולדברג ז"ל, שנפל בלבנון. אבי היה הרב של בית הספר הימלפרב והמורה של יובל, שאוהל האבלים של משפחתו נמצא במרחק הליכה משם.
"הגננת של הנכד שלי ובעל המכולת השכונתית הם הורים שכולים מהמלחמה", מספר אפי שהם, אביו של יובל. "הבן שלהם, דוד שקורי ז"ל, נהרג כמעט לפני שנה, הם גרים במרחק 200 מטר מהבית שלנו. אנחנו פשוט מוקפים במוות. האבל כל כך סמיך, אפשר להרגיש אותו ברחוב.
"באחת היציאות של יובלי הביתה הוא עבר בין שלוש הלוויות של חברים, וחזר גמור. באותו יום התבשרנו על נפילתו של הרב אבי גולדברג. הוא אמר לי: 'אבא, אני בשלוש הלוויות תוך 24 שעות, אני לא מסוגל ללכת להלוויה של המורה שלי'. בשבילי כאבא זה היה רגע מרסק, לראות את הבן שלי בכזה כאב. ולמרות הכל, הוא ושני האחים שלו לחמו מהיום הראשון. הוא ובני דורו נשאו בנטל בכבוד, בעוצמה, בראש מורם ובנחישות. למרות הקשיים והחברים שנהרגו ונפצעו".
אפי ממשיך: "אחד החברים הכי טובים של יובל נפצע לפני חודש, והוא ממש דאג לו. לא היה ברור לאן זה הולך. בסוף הוא סיפר שהצליחו להציל לחבר את הרגליים. ואז, בהלוויה של הבן שלי, אני רואה את אותו החבר, איתמר, על כיסא גלגלים, מגיע להיפרד מיובל, שרק לפני כמה ימים נטרף מדאגה אליו. מה אפשר לומר".
למשפחת שהם חמישה בנים, שלושה מתוכם לחמו מ-7 באוקטובר. שחר לוחם במיל' בפלס"ר צנחנים, עדי לוחם במיל' בחטיבה 7 של השריון ויובל היה חייל סדיר בחטיבה 401 של השריון. "יובלי נולד בימי מבצע חומת מגן, כשאני הייתי מגויס בצו 8 ולחמתי בטול-כרם. אמא של יובל הגיעה לחדר לידה בלעדיי, ואני הגעתי אחרי 48 שעות ערות ונרדמתי למרגלות המיטה בחדר הלידה עד שהמיילדת העירה אותי לקראת לידתו של יובל.
"והנה היום אני פה, אב שכול. אב חסר", אומר אפי בקול שבור, "היו לנו שלושה ז'יטונים על הרולטה הרוסית של המלחמה הארורה. שלושה ילדים לוחמים. אני 15 חודשים כותב שלושה הספדים שונים בראש. לא היה לנו יום ולא היה לנו לילה מפני חרדת המוות. קראנו לזה בינינו 'חרדת נקישה'".
4 צפייה בגלריה
אפי ואשרת שהם עם תמונת בנם. "באחת היציאות עבר בין שלוש הלוויות של חברים" | צילום: עמית שאבי
2. איזו החמצה
הוריו של יובל, כמו גם חבריו מילדות, מתארים אדם גדול בכל מובן - אדם חם, סוער, חקרן ואינטלקטואל. "הוא היה דוב חם וחזק, רצה לטרוף את העולם", מספרת אמו, אשרת. "לא הייתה בו שיפוטיות. הוא הכיל בתוכו אלף גוונים בלי סתירה, במורכבות מרגשת. הוא היה ילד רגיש, שרואה אל הלב".
ביום ראשון בבוקר אפי עוד התכתב עם יובל. "הוא ידע שאנחנו רוצים להכניס חבילה לעזה וביקש שנוסיף קולה זירו", מספר אפי, "היינו בדרך לטיול במצפה רמון ותיכננו לעצור בשדה תימן ולהביא משלוח שייכנס עם שיירת האספקה. כשהגענו ב-12 בצהריים לבסיס, יובל כבר לא היה בחיים. בהתחלה הכניסו אותי לחדר ובישרו לי, ואחר כך גם אשרת והבן הקטן שקד נכנסו וגילו על התאונה הנוראה". "באנו בידיים מלאות ויצאתי ריקה", מספרת אשרת, "הלב והמוח סירבו לקלוט שהוא איננו. קיבלנו ממנו הודעה כזו חיונית לפני רגע, אז איך יכול להיות שעכשיו אנחנו ניצבים במקום הזה?"
"מפקד היחידה של יובל התקשר מג'באליה", מוסיף אפי, "יש פה צעירים רציניים ונחושים שסוחבים את המלחמה על כתפיהם והם מתנהלים באחריות גם אחרי אסון כזה. הדבר הראשון שהמפקד אמר לי זה: 'אני כשלתי שלא הבאתי את יובל הביתה בשלום'. יש מה ללמוד מהצעירים האלו, מהלוחמים ומהמילואימניקים שלוקחים אחריות".
יובל אהב את הטנקים, אהב ללמוד והיה איש רוח למרות גילו הצעיר. "כל מי שקיפחו את חייהם הם החמצה לעולם", אומר אפי, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. "אבל אני חושב על יובל שלי ויודע שהוא החמצה לעולם הרוח של ישראל. כואב לי הלב שלא יכירו אותו ואת יכולותיו. לפני שבועיים אספתי אותו מהבסיס והייתה איתי ברכב דקאנית הפקולטה למדעי הרוח והחברה. יובל מיד יזם שיחה והציע לה לקדם תוכנית שילוב לימודי רוח מהאקדמיה במכינות הקדם-צבאיות. אני מאמין ומקווה שנקדם את היוזמה שלו, שלצערי כעת תהיה לזכרו".
אמו אשרת, פרקליטה בכירה במחוז ירושלים, ספדה לו: "בתחילת המלחמה רשמתי פתק משיחה עם יובל. אין לי מושג למה כתבתי את זה ולמה שמרתי את זה. זה היה לפני הכניסה לעזה, בימים קשים מאוד. וכתבתי את מה שיובל ביקש: שנראה את האור והטוב. בכולם. זו המשימה שלנו".
אשרת מתארת בן "שמנהל שיח נוקב אבל תמיד עם קורטוב של חן והומור". שיח שהיה לו הרבה מקום מול אבא אפי, פעיל בהפגנות בירושלים נגד הרפורמה המשפטית ומאז המלחמה גם למען שחרור החטופים. הפעילות הפוליטית של האב לא תמיד התיישבה עם הבן. "יובל היה מאוד ממלכתי ולכן הוא דיבר על הסכמות רחבות, אבל לא התחבר להפגנות. היו בינינו ויכוחים קשים ונוקבים על פוליטיקה, על הממשלה, על המלחמה", מספר אפי, "דיברנו הרבה על מה מותר ומה אסור להגיד בהפגנות. לא היה לו קל, גם במוצאי שבת האחרון, כשהיו מפגינים עם שלטים שטענו שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. הנסיעה לבסיס הייתה מתוחה, אבל התחבקנו ובירכתי אותו בברכת הבנים. ברכה שקיוויתי שתשמור עליו".
3. הבית המשותף
אשרת ואפי שהם נולדו בירושלים, הוא מטלביה, היא מהרובע היהודי. שניהם עברו בתחנות של הציונות הדתית - בבני עקיבא, שירות לאומי, ישיבת ההסדר בגוש עציון. יחד היו ממקימי קהילת "הקהל" בדרום העיר. מאז הבחירות אפי הפך למזוהה עם המחאה הירושלמית. מחאה בסגנון אחר מזו התל-אביבית, בקפלן. תחת השם "שומרים על הבית המשותף" ניסו המארגנים לשמור על פס-קול ישראלי רחב, לקדם הסכמות, להוריד את מפלס העוינות והחשדנות. רגע לפני 7 באוקטובר הקימו סוכות הידברות בכל הארץ בעקבות הקטטות ברחובות תל-אביב סביב התפילה במרחב הציבורי.
"ב-2 בנובמבר 2022, יום אחרי הבחירות, הורדתי את הכיפה ושמתי בכיס", אומר אפי. "אני אדם דתי לחלוטין, לא תתפסי אותי בלי ציצית, אוכל לא כשר או מוותר על תפילה, אבל לא הסכמתי להזדהות עם המותג של 'הציונות הדתית' אחרי שהוא נחטף פוליטית והפך למזוהה עם חבורה גזענית ואלימה. אני מרגיש שגדלתי על ציונות דתית שלא מיוצגת היום פוליטית. אולי יש אנשים נקודתיים בתוך המפלגות, אבל אין פה כוח פוליטי שדומה לאנשים מהמיינסטרים הדתי שאני התעצבתי בתוכו.
"אני מרגיש שמרוב מגזריות איבדנו את התפיסה הכוללת, את התמונה הלא-מגזרית. הרי הסיפור המהותי שלנו היה להיות בני תורה באמת, אבל חלק מהחברה הישראלית. הדבר הזה אבד, וזה שובר את ליבי. לצערי אני רואה מנהיגות שאין לה יראת שמיים ואין לה יראת חטא. בבית המשותף חיים כולם וצריכים איכשהו להסתדר, בשביל זה צריך להחיות את הממלכתיות. להבין מה כללי המשחק המוסכמים".
"יש במדינה המון אנשים נהדרים, טובים, תורמים, שנושאים בנטל. ואנחנו לא מצליחים להתאסף יחד", אומרת אשרת, "ליובל היה מאוד חשוב נושא השוויון בנטל, ולכן אני אומרת את הדברים גם בשמו. אנחנו חייבים לעמוד מול המנהיגות הנוכחית ולבחור אחרת. לבחור בדרך הישר. אסור לנו להישבר. המדינה שלנו כל כך יקרה, ואסור לנו לאבד תקווה. רק ככה נהיה ראויים למי שאיבדנו. רק אם נתעקש לפעול למען דרך הישר".
אחרי פרוץ המלחמה ההפגנות היו בהדממה, ואז הן שבו לאיטן. "הבנו שהנושא של החטופים הוא מעל לכל והתמקדנו בו. התחילו עצרות שקטות, ובגלל שהיו הרבה מפונים בירושלים - נתנו להם את הבמה. בין היתר הגיעו תושבים משלומי, שהרב שלהם נאם בעצרת. זה הפך למסורת", אומר אפי, "לא שיערתי שהחטופים יהפכו לנושא פוליטי, מבחינתנו זה היה קונצנזוס. בטח כמי שמלווים את המשפחה של הירש ורואים מקרוב מה עבר עליהם. את הבשורה הקשה על מותו קיבלנו בזמן הפגנה, והאמת היא שסירבתי להאמין שזה נכון. החזקנו את התקווה לשחרורו יום ביומו".
4. התגייסות למען החטופים
כשהוריו של הירש נדרשו לבחור לו תיכון בארץ, הם התייעצו עם משפחת שהם. כשהתגייס לשריון הם החליפו איתם טיפים על כיבוס סרבלים. החיים המשותפים בסניף בני עקיבא, בתפילה, בקהילה ובמשחקים של הפועל ירושלים יצרו קרבה גדולה.
לאחר החטיפה, אשרת ואפי התגייסו באופן מלא עבור משפחת גולדברג-פולין ולמען המאבק להשבת החטופים. "הבנים היו עמוק במאבק גם כן", מספר אפי, "זה הטריף אותם. מאז שירו בשוגג בשלושת החטופים הם כל הזמן פחדו על הירש. בכל מקום אליו הגיעו יובל ואחיו צרחו את השם שלו, הם קיוו שאולי הוא שומע. רפיח, ג'באליה, חאן-יונס. מבחינתו זה היה הדבר החשוב ביותר".
אשרת משתתפת בקביעות ב"משמרת 101", משמרת של אמהות שלובשות לבן ויושבות בכבישים וברחובות בדממה. היא ניסתה כמה פעמים לשכנע את נתן שרנסקי לבוא ולדבר בעצרות, אבל הוא סירב. בשבוע שעבר ראתה אותו ברחוב, עושה קניות. היא עצרה את הרכב וניגשה אליו. סיפרה לו איך כילדה הפגינה למען שחרורו בעקביות ושאלה מה הוא מוכן לעשות למען החטופים. שרנסקי לא ענה, אבל בשבת הוא הגיע לעצרת האמהות וגם בחר לדבר.
הסיפור הקטן הזה מלמד משהו על הרוח של המשפחה. "אני יודע שזכיתי במעמד מפוקפק. לאב שכול מקשיבים", אפי אומר, כמעט נבוך, "יש איזה רגע נדיר שבו מה שאני אומר אולי יגיע למקום הנכון. וידעתי שיש קשב בלתי רגיל למה שהורה אומר על קבר בנו. אני מודה ומתוודה שכשפניתי לראש הממשלה בתחינה שיעשה עסקה, ידעתי שהמשפט הזה יהדהד.
"משימת חיי ומשימת חייו של יובל בשנה הזו היא להשיב את החטופים הביתה. מה שהניע את הבנים שלנו בלחימה זה לחלץ את החטופים, לייצר תנאים לעסקה, ובראש ובראשונה לחלץ את הירש. כרגע נכפתה עליי במה איומה, ואני ממש לא רוצה שהורים יאבדו את ילדיהם בשביל שנבין מה השליחות שלנו, אבל ממקום אבלי וכאבי אני מתפלל - עשו עסקה. השיבו את בנינו ובנותנו הביתה. יש את מי להציל".
אשרת ואפי יושבים באוהל האבלים עם חולצה קרועה ועליה מדבקה לבנה המונה את מספר הימים בשבי של 100 החטופים, מדבקה שאותה עונדים כמעט כל חברי קהילת "הקהל" כאות הזדהות עם רייצ'ל, שנושאת על גופה את מניין הימים בשבי גם לאחר שבנה הירש נרצח. בתום ימי האבלות על הירש, הייתה זו אשרת שהושיטה יד לרייצ'ל במסגרת טקס הקימה מהשבעה. הרגע הזה, שבו אם שכולה לעתיד מושיטה את ידה לאם שכולה בהווה, צולם על ידי אחד המנחמים, והפך לעדות דוממת על החיים באדמה הזו, ספוגת הצער.
"זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי", משחזרת אשרת, "רגע שזיקק את המשמעות של קהילה. כמה כוח יש למי שסובב את האדם שגורלו חרב. באותו רגע לא דמיינתי שאני אשב שבעה בעצמי. והנה, אני שואלת את עצמי איך נחזור לחיים. איך נקום. ועכשיו הקהילה צריכה לעזור לנו לקום, ולבחור בחיים. בשביל יובל. בשביל כולנו".
