1. טיפול והלם
מוזיקת כינורות החלה להישמע כשנתניהו התקרב לבן גביר. אני אוהב אותך, לחש, לפני שהתחבקו והמצלמה הפנתה את מבטה מההתרחשות שסיימה את משבר "תקציב תמורת יועמ"שית". שבועיים אחרי מתברר שזו אהבה אפלטונית לגמרי. יו"ר עוצמה יהודית השפיל את נתניהו כאשר חייב אותו להגיע למשכן. גם אחר כך המשיך להתעקש להצביע נגד הקואליציה.
אין להתפלא על בן גביר. מעץ שסק לא גדלות קלמנטינות, וממי שפרובוקציות ומהומות הם המודל העסקי שלו לא ייצא מדינאי שקול. יש להתפלא רק על נתניהו שאיפשר למופע הזה להימשך עוד ועוד. נכון, תורת ההפעלה שלו היא הימנעות בכל מחיר מזעזועים קואליציוניים, אבל יש חריג לתופעה. שבוע אחר שבוע מי שמתגאה בעוצמה ובהפעלת כוח מתגלה בחולשה ובחוסר אונים. ההוראה הנמשכת לאנשיו היא לתדרך נגד בן גביר רק בשם "גורמים בקואליציה", אפילו לא "בכירים בליכוד", שמא חלילה הדבר יחייב את סילוק עוצמה יהודית מהממשלה.
5 צפייה בגלריה
(נתניהו השבוע במליאה. מי שמתגאה בעוצמה והפעלת כוח מתגלה פעם אחר פעם בחולשה וחוסר אונים | צילום: רפי קוץ)
זה לא על הפרק גם כרגע. עד פרישת גלנט הסיבה הייתה שהקואליציה תצטמצם ל־61 בלבד. גם 62 זה לא יותר מדי. בליכוד היו שמחים למצוא עוד חבר כנסת אחד או שניים בעוצמה יהודית, לפצל את הסיעה ולחזור לקואליציה בת 64, רק הרבה יותר הומוגנית ושקטה. ספק אם נתניהו יכול להרשות לעצמו לפתוח במה שקרוי ב־NBA סקאוטינג, ציד כישרונות. עוצמה יהודית היא סיעה קטנה ואנשים בה מעט, ובן גביר לא יעבור בשתיקה על ניסיון לכייס אותו. בתחילת הכהונה היו מאמצים לגייס את אלמוג כהן ולימור סון הר מלך, אבל היא לפחות לא הייתה בעניין.
הצרה העיקרית בבן גביר היא לא איומיו השבועיים, אלא העובדה שהאיומים האלה עובדים. מרד הצבעות אחד הוביל להכנסתו לקבינט המצומצם, שני להגדלת תקציב המשטרה, שלישי – להקמת המשמר הלאומי. כששיטת העבודה היא פרוטקשן, מה הפלא שגם החרדים הצטרפו? הרי מצבם הוא הקשה ביותר מכל מרכיבי הקואליציה. סמוטריץ' משנה את מפת יו"ש, בן גביר מקבל תקציבים ותקשורת, רק החרדים סופגים מהלומה אחר מהלומה. מה הפלא שהשבוע עשו כמעשה בן גביר. קואליציות, בטח אחרי אמצע חייהן, לא עומדות ביותר מדי משברים כאלה.
תקוותו היחידה של נתניהו היא הזעם בימין על בן גביר. ערוץ 14 העניק לו השבוע את הטיפול השמור לשמאלנים, וברשתות החברתיות הוא חטף, וחטף חזק. מדובר כמובן באידיאולוג עצום שרק תקציב המשטרה לנגד עיניו וכלל אינו מתעניין בהבלים כמו דעת הקהל ולייקים, אבל ייתכן שבכל זאת יגונב דבר לאוזניו.
2. גלנט מול גוטליב
לפני שנתיים ניחשתי כאן שבהתמודדות על ראשות הליכוד אחרי נתניהו (עניין של 27 שנה לכל היותר, בהינתן תוחלת החיים במשפחה), יתמודדו זה מול זה יואב גלנט ואמיר אוחנה. הראשון כמנהיג הזרם הליברלי־מרכזי ההיסטורי במפלגה, השני – כמנהיג הזרם הלאומי־ימני. חלף הזמן, פרצה מלחמה, ההימור נראה כושל יותר ויותר. גלנט הסתמן כמי שצועד בדרך של קודמיו במשרד הביטחון, איציק מרדכי ומשה ארנס: כהונה, סכסוך עם נתניהו, פיטורים מהממשלה, פרישה מהמפלגה, שקיעה לתהום הנשייה.
לכאורה, התפטרותו שלשום מהכנסת היא עוד צעד קטן בדרך חרושה שסופה ידוע. בחודשיים מאז שפוטר הוא היה במקום לא מוכר: המדבר הקואליציוני. חבר כנסת נטול כל השפעה אבל בצד של הממשלה, לא של האופוזיציה. גלנט, במילותיו של רוברט פרוסט, רוצה לפסוע דווקא בדרך שלא נבחרה: להישאר בליכוד. האם הזרם שאותו הוא מייצג שליט במפלגה? ממש לא, רחוק מזה. אבל גלנט הוא המייצג הכמעט יחיד שלו. בהתנהלות נכונה, הוא אמור לסיים בחמישייה הראשונה בפריימריז שיתקיימו לקראת הבחירות הקרובות ולחכות בסבלנות למאבק על ההנהגה (וכל עוד נתניהו נמצא – ליהנות מרוטציה על ראשות ועדת המדע). מאז שפוטר מהממשלה פנו אליו שלושה ראשי מפלגות שונים כדי לגשש אם ירצה לשקול להשתריין אצלם. גלנט, ככל הידוע, לא השיב. אין זה דבר של יום ביומו ששר ביטחון בזמן המחדל הגדול בתולדות המדינה יחוזר כך. כמובן, הם רוצים בשירותיו בשל העובדה שבחודשים האחרונים לתפקידו שימש בפועל גם אם לא בתואר כיושב ראש האופוזיציה. עמדותיו מעידות על חולשתם.
אבל התכנון שלו הוא לדבר עם מצביעי הליכוד ומתפקדיו מעל ראשי ההנהגה. לכן ציין את חוק הגיוס כסיבת התפטרותו. הניתוח שלו הוא שיש פער בין סדר היום של הבוחרים, שתומכים בחוק גיוס מלא, לבין הסיעה על מחויבויותיה הקואליציוניות ותהליך הבן גביריזציה שעובר על חלק מאנשיה. אל הפער הזה מתכוון גלנט להיכנס. הוא יבנה על האופוזיציה החרישית בליכוד לנתניהו, על המתפקדים החופשיים, על הפעילים שאינם קרובים לצלחת. אם תרצו, הפריימריז הקרובים הם קרב ג' בג': גוטליב בגלנט.
3. סלאם ולא להתראות
לא צריך להיות חבר בתנועה האיסלאמית כדי להיעלב בשביל מנסור עבאס. האיש שאצבעותיו הקימו את ממשלת השינוי לפני שלוש שנים לא הוזמן אפילו ל"ישיבת ראשי האופוזיציה" עם לפיד, ליברמן, גנץ וגולן, פורום ששמו הנכון הוא "ישיבת ראשי האופוזיציה היהודים". המהלך הגדול של עבאס היה הבידול מאיימן עודה וחבריו הבדלנים, אבל הדלת נטרקה בפניו. כל אחד ואחד מהם כבר התנער מהאפשרות לשחזר את ממשלת השינוי, כאשר הגרסה המעודכנת של בנט וחבריו היא שעבאס יוכל להצטרף אחרי שכבר יהיו 61 ח"כים, כדי לא להישען עליו. ליברמן עצמו הרחיק לכת עוד יותר השבוע: "גורמים איסלאמיים קיצוניים השתלטו על רע"מ, הם לא פרטנר יותר בכלל לקואליציה".
יש מחלוקת עצומה בין הסוקרים בשאלת גודלו של גוש נתניהו. אבל אין אף מחלוקת ביניהם בעובדה יסודית אחת: בלי רע"מ, היכולת להקים ממשלת שינוי תלויה על בלימה. ביום הבהיר ביותר לאופוזיציה הציונית יש 63 מנדטים, מרחק גילוח אחד מאובדן היכולת להקים ממשלה. מדוע ליברמן משעין את העתיד הפוליטי שלו על ההנחה שבנט, דווקא הפעם, יצליח לרקוד על שתי החתונות של שני המחנות בלי ליפול?
"דיכוי ההצבעה בקרב האזרחים הערבים ישאיר את נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר בשלטון לעוד ארבע שנים", אמר לי עבאס השבוע. "רע"מ מתחזקת ותמיכתה בממשלה זו או אחרת בעתיד אינה מובנת מאליה. נפעל בהתאם לאינטרס של הציבור הערבי בישראל. אנחנו לא בכיס של אף אחד".
יורשה לי לחלוק על יו"ר רע"מ. יש אסטרטגיה מאחורי המהלך, והיא מתבססת על שינוי כללי המשחק הישנים. עד המלחמה, מטרת המרכז־שמאל הייתה להשיג גוש חוסם שימנע מנתניהו להקים ממשלה, ולכן ככל ששיעור ההצבעה אצל הערבים גבוה יותר, כך ייטב. זה בוודאי התחזק כאשר רע"מ הצטרפה למשחק הקואליציוני.
אבל מאז 7 באוקטובר נפל דבר. אין לגיטימציה ציבורית להקים ממשלה עם מפלגות לא ציוניות שבהן גם חברים אנטי־ציונים (טרם נשכחו התבטאויותיה הבזויות של ח"כ אימאן ח'טיב־יאסין, "לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים"). לכן, אם גוש נתניהו משיג 50 מנדטים ויותר, יהיה בלתי אפשרי לגוש היריב להקים ממשלה אם יעמוד בהתחייבותו לא להישען על הערבים. התוצאה תהיה בסבירות גבוהה שוב ממשלה בראשות נתניהו. לכן, דיכוי ההצבעה במגזר הערבי מתחת ל־50 אחוז יפיל בסבירות גבוהה את אחת המפלגות תחת אחוז החסימה ויקטין את הייצוג הערבי לחמישה־שישה מנדטים. הפלת אחת המפלגות, לפי חוק בדר־עופר הידוע לשמצה, תביא לחלוקת המנדטים שלה למפלגות הגדולות - הליכוד, אבל גם שתיים־שלוש מפלגות מהגוש היריב. במקרה כזה, גוש השינוי מתקרב מאוד להקמת ממשלה שתשתרע מגולן עד בנט.
אז איך מדכאים הצבעה? מודיעים שאין טעם להצביע כי ממילא זה ייגמר באופוזיציה לא משפיעה. הדבר היחיד שעוזר לעבאס הוא שמצביעיו לא מאמינים לפוליטיקאים היהודים. הם זוכרים היטב את הגידופים והגינויים לרע"מ לפני הבחירות מבנט, ליברמן וכמובן נתניהו עצמו, ואת החיזורים הדביקים אחריו רגע אחרי סגירת הקלפיות.
4. מנופי לחץ
על מה יהיו הבחירות הבאות? מחדל 7 באוקטובר? אולי חוק הגיוס? שוב ביבי־לא־ביבי? הנה הצעה חלופית, שמתחבאת במשפט נפיץ אחד קצר בן 13 מילים שהופיע השבוע בסקירה של בית ההשקעות מיטב: "העלייה החדה במחירי הדירות ובריבית הותירה משקי בית רבים מחוץ ליכולת לרכוש דירה".
אין כל חידוש בהיותה של ישראל אחד המקומות היקרים בעולם לקנות בו דירה. אבל בשנה האחרונה, לפי הסקירה, נפל דבר במונחים לאומיים. התחלות הבנייה אשתקד הסתכמו ב־58,000 בלבד, ירידה של עשרה אחוזים לעומת השנה הקודמת. בחמש השנים האחרונות נוצרו בישראל בממוצע 76,000 משקי בית חדשים מדי שנה, אבל רק 53,000 דירות מוכנות. הסיבות: קודם הקורונה, אחר כך המלחמה. המשמעות היא שיש הרבה יותר משפחות מאשר דירות לשכן אותן בהן.
הביקוש זינק, אבל המחירים זינקו יותר. כולנו זוכרים מהפגישות עם הבנקאי את ההמלצה שהמשכנתה לא תהיה יותר מ־30 אחוז מהמשכורת. זה שייך לעבר. לפני חמש שנים המשכנתה הממוצעת הייתה 4,500 שקל בחודש, שליש מהשכר. אשתקד כבר הגיעה ל־6,300 שקל, 46 אחוז מהשכר הממוצע במשק.
התוצאה היא שלפי המספרים היבשים, אם מתעלמים מהכנסה שחורה או מתנות מההורים, בשנת 2023 רק משקי בית משלושת העשירונים הגבוהים ביותר של הכנסות נטו יכלו לשלם משכנתה ממוצעת. במקביל פורסם השבוע דוח נוסף שמעיד כי שיעור הבעלות של חרדים על דירות ירד ל־65 אחוז בלבד. פעם לא היה זוג חרדי שהתחתן בלי דירה מההורים. הריבית במשק והריבוי הטבעי גזרו שזה היה הדור האחרון שיוכל להרשות זאת לעצמו.
הבה נתרגם זאת לעברית: שלושת העשירונים העליונים נוטים להצביע למפלגות המרכז־שמאל. זאת אומרת שפצצת הזמן החברתית של הדיור פוגעת בראש ובראשונה במצביעי גוש נתניהו, אלה שהכנסתם (כמובן, הכל בממוצע) נמוכה יותר. נראה לפי הדוח שהיא כבר התפוצצה השנה, אך לא זכתה לתשומת הלב הראויה בשל המלחמה. יחד עם התייקרות המע"מ, החשמל, המים – גם זו פוגעת בעשירונים הנמוכים יותר – נוצרה סופת התייקרויות מושלמת. אפילו במדינה שביטחון הוא הנושא הכמעט יחיד שלה, יש רגעים חריגים. יהיה מוזר ומעניין אם זה יקרה דווקא בבחירות שאחרי המלחמה הארוכה בתולדות ישראל.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
